ציור

"אם יעלה זעמי אל מגדל פעמוני תהיה הנפילה השניה קשה מן הראשונה."

מיגואל דה־סרוואנטס, רינקונטה וקורטאדיליו

דין וחשבון

" שחכתי שאין איש בחברתי, לא חיכיתי למאומה, לא חשתי בחלוף הזמן. דומה היה לי, שעד לאותו יום כה מעט חשתי ולעומת זאת כה הרבה חשבתי, עד כי השתאיתי מהיות תחושתי עזה כמחשבה.

אמרתי: דומה היה לי – שכן נתעוררו בי לבסוף אלף הבזקים של אלף תחושות, שאבדו לי מאז ילדותי. המודעות החדשה, שהתוודעתי אל חושי, איפשרה לי לבררן בזהירות. חושי היו ערים עתה, שבו ונזכרו בקורותיהם, שבו וכוננו להם עבר. הם חיים! הם חיו! מעולם לא חדלו לחיות והנה חזרו ונתגלו גם מבעד לשנות לימודי, לחיים סמויים וערמומיים.

באותו יום לא נזדמנה לי שום הכרות ובירכתי על כך; הוצאתי מכיסי כרך קטן של כתבי הומרוס, שלא עיינתי בו מאז מרסיי. שבתי וקראתי שלושה משפטים מן האודיסיאה, שיננתים ומשמצאתי את כל מבוקשי במיקצבם, ומשהתענגתי עליהם כל אוות נפשי סגרתי את הספר וישבתי, רועד, חי יותר משהעליתי בדעתי שאפשר להיות חי, ונפשי הלומת אושר…"   ….

" כמה זמן היינו שם? אין לי כל מושג; מניין השעות איבד את חשיבותו. מרסלין ישבה לידי; השתרעתי ארצה, השענתי ראשי על ברכיה. נגינת החליל המשיכה לקלוח, לעתים פסקה ואחר כך שבה והתחדשה; ריגשת המים… מדי פעם פעתה עז. עצמתי את עיני; חשתי על מצחי במגע ידה הצונן של מרסלין; חשתי בשמש הקופחת, שכפות התמרים מסננות ברכות את להטה; ראשי היה ריק ממחשבות. המחשבות איבדו את חשיבותן. חשתי להפליא…"      אנדרה ז'יד, חסר המוסר

"צר לי לשמוע את המלה ‘גורל’ חוזרת מפי איש צעיר; בגיל זה רגיל אדם לייחס את המשאלות השוקקות בלבבו לרצונן של ישויות נשגבות יותר." וילהלם מייסטר, גיתה

פרוזה תמיד השפיעה אלי בצורה בלתי רגילה.

"בגידת הדימויים" (1929) "זו איננה מקטרת-זה ציור של מקטרת", הערה-הבחנה הזו של רנה מגרט, עשתה עלי רושם גדול כאבן דרך קונספטואלית להבנתו של הציור ; ציור איננו עולם; הוא רק ציור עולם.

כלומר הציור היא פעולה לא מחייבת במבחן התוצאה ועל כן היא פעולה חילונית.

זו הערה היוצרת הבחנה בין הדברים לציור. הציור הוא סיפור של משהו גם מבלי להיות משל, מטאפורה סמל או אלגוריה של החיים.

לכל דימויי יש קיום עצמאי שאיננו דבר אחר, אפשר להגיד שהציור הוא סיפור א-רציונאלי (איננו כרוך במבחן התוצאה) מעצם ציוריותו בדרך למה שהוא ביטויו העצמי של הצייר, כהופעה חד פעמית הכורכה בזמן ; הכרה.  או 'יש'.

הציור הוא שצף קצף של גל, אך איננו גחמה בעלמא.

רכות רפרף ביניהן אריג־המפרשים, הוא שמע את הקציפה המחליקה של שובל המים ואת השקק הכספי, שניתז עם כל הנפת המשוטים, שמע את חירוקם הכבד במאחזיהם, את סאון שיקועם החד במים,            הרמן ברוך, מות וירגיל

הציור משול למכתב ביחד עם משילות לתיאטרון:

"יש אשר מכתב, שנכתב ונחתם בידנו בנסיבות מסוימות, אינו מגיע לידי ידידנו שאליו נועד, והוא מוחזר אלינו לאחר זמן; משאנו מסירים את חותמנו שלנו מעליו, וחוזרים וקוראים את אשר כתבנו, תוקפת אותנו תחושה מוזרה, כאילו נפגשנו עם ה"אני" שלנו, שהשתנה בינתים, כהיפגש עם אדם זר."         וילהלם מייסטר, גיתה

או במילים אחרות – הנושא איננו התיאור הניראה בציור, אלא הציור הוא הנושא את התיאור.

ההשראה לציור חוצה את מחוזות הסיפור הנכון או השגוי, המקרי וההכרחי כאילו היו מישור אחד של פעולה והיא היוצרת את התוכן שהוא הוא היפה.

במרכז ההבחנה עומדת הנגדה בין תיאור של עולם, לבין הספרות במובן הרחב שלה, במובן הלא פורמלי שלה, בה היא פוגשת את החיים האישיים, בה הספרות קיימת באזור ההשראה והדמיון של הסובייקט. המקטרת היא אובייקט ניבחר אבל לצורך הציור; המקטרת היא זו המספרת מקטרת.

ואם נחשוב מחשבה אחת מעבר לכך, מחשבה נוספת לתוך ה'יש', נוכל להגיד שההכרות עם אותה המקטרת, הקירבה לאותה מקטרת, ההזדהות עם המקטרת, והזיהוי אותה כמקטרת, גם הם בעצמם חלק מהמבנה של הסיפור. ובלתי ניתן יותר להפריד את האישי מן הייצוגי.

"לא היתה זו אלה דוגמה בעלמה; אם אין היא נראית לך, הבה נבחר לנו אחרת. נניח שהגורל הועיד מישהו להיות צייר גדול, והמקרה הגלהו מנעוריו אל בין בקתות נאלחות, אורוות ודירים; כלום סבור אתה כי ניתן לאדם כמו זה אי פעם להתעלות ולהגיע לטוהר, לאצילות, לחרות הרוח? ככל שתגבר להיטותו בנעוריו לטהר את העכור ולהאציל עליו כפי דרכו, כן יתנקם בו זה בהמשך חייו ביתר שאת, משום שתוך כדי מאמץ לגבור עליו, נמזג זה ברוחו עד לבלתי הפרד. מי אשר בילה את ימי שחרותו בחברה רעה וקלוקלת, יהיה מתגעגע לשוב אליה גם אחר כך, אף אם תזדמן לו חברה טובה יותר, שהרי עד סוף ימיו טבוע בו חותמה של החברה הקודמת, כזכר שמחות נעוריו שאין כמותן לעולם."      וילהלם מייסטר, גיתה

מעבר לכך האמנות הקונספטואלית, אותה מייצג 'ציור של מקטרת' היא מחווה לעולם האמנות הספרות והשפה בכללותה.

"איך אתה קורה לזה?" שאל סנדוז.

"'חיק הטבע'," השיב קלוד בקצרה.

אולם השם הזה נראה טכני מדי בעיני הסופר, שבעל-כרחו נפתה לפעמים להכניס קצת ספרות לציור.

"חיק הטבע, אין לזה כל משמעות."

"אין צורך שתהיה לזה משמעות… שתי נשים וגבר נחים ביער, בשמש. לא די בזה? הנח, די בזה כדי לעשות יצירת-מופת."

אמיל זולא היצירה

האמנות העיונית שנוצרה בעקבות האמנות הקונספטואלית יוצרת בלבול בין הטקסט שבפנים לבין הטקסט שבחוץ, בין מלגו לבין מלבר בין הכתב לבין הספרותי.

ההפנמה של אפשרות לפרשנויות שונות שהם בגדר תיאולוגיה מבחינת האמנות העכשווית, מחשיד, חשד שנולד מקיומה של ביקורת, כל ביצוע אמנותי בתור אפשרות של טקסט או 'אמירה'. תופעה המעכירה את החילוניות החופשית של מעשה הציור, של הסיפור הטהור.

הנושא הראשון הנמצא בדין וחשבון הזה – הוא צייר הכותב על ציור.

עד כדי כך שאני מצייר בשביל לכתוב.

ציור נחווה במבט עיניים, טקסט נחווה בקריאה, לעתים בקריאה נשנה וחוזרת.

כמו שהוא נכתב בקריאה נשנה וחוזרת עד להיותו לפרגמנט, פרגמנט אינסופי.

"אני,  שאי­־השלמות של יצירתי רודפת אותי אפילו בשנתי! אני, שלעולפ איני חוזר וקורא את הדפים שכתבתי ביום אתמול, פן יהיו בעיני מאוסים כל־כך עד שלא יימצא בי הכוח להמשיך!.. אני עוב, אה! כמובן, אני עובד! אני עובד כמו שאני חי, מפני שנולדתי לכך; אבל תאמין לי, אינני עליז יותר משון כך, לעולם אינני מרוצה מעצמי, ולפתח הכשלון רובץ!"        אמיל זולא, היצירה

הנושא השני הנמצא בו הוא המצב הפוסט־מודרני ; ניהיליזם מסחרי

שאלת הסמכות, מה היא הסמכות המסמיכה ציור להיות ציור בעל ערך?

השאלה הפוליטית ; מהו בית הספר לאמנות? האם ישנה אמנות רק בבתי הספר לאמנות? האם מחוץ לבתי־הספר לאמנות העניין הופך לבורסה של ערך וקשרים בין־אישיים באותה הדרך בה פועלים כל שאר תחומי החיים – הקריירה המקצועית? אמנות של יחסיי ציבור, של תיוג ,מאחורי הון חברתי, התמסדות.

האם ישנה עיין מקצועית מעבר למראית העין של המקצועיות? של הסכמה ממסדית?

האם עצם אופן התצוגה של האמנות הפך לאנכרוניסטי?

האם תוצאת הציור כשלעצמו, האינרציה שבעשייתו המובהקת, הנה בגדר 'הסמכה־עצמית', פעולה המצליחה להשפיע גם על אי־הוודאות והספקות של הצופה? האם האינרציה הזו היא גל היכול לעבור הלאה בלי שייתש כוחו ?

הכישרון הטבעי מה חלקו במעשה?

"מעמדו הקודם נראה לו עתה כחלום שחלף; לשוא מנסה דודו לעודד את רוחו שיהא משקיף על מצבו מנקודת ראות אחרת; תחושת אפסותו אינה מרפה ממנו.    וילהלם מייסטר, גיתה

"כיון שטוב לאדם צעיר," אמר איש הכמורה בנימה של רצינות אומרת כבוד, "שיהא מטפח קשרים."

וילהלם, שהיטיב לחוש כי לא עוד זמן רב יוכל לשלוט בעצמו, שכן רק נוכחותה של נטליה עדיין סייעה בידו לעמוד בכך, השיב בבהילות־מה: "לו תינתן לי הזכות לשהות מעט את החלטתי; יש לי יסוד לשער כי עד מהרה יתחוור לי, אם מן הראוי שאהיה מוסיף לטפח קשרים או אולי יורו לי לבי ומוחי כי דוקא מוטב שאנתק עצמי בכל מחיר מקשרים שכאלה, המאיימים לתת אותי בסוגר למעצבה עד אחרית ימי."

וילהלם מייסטר, גיתה

* * *

שפת האלגוריות מ"ראשית דרמת הבארוק הגרמנית" של ולטר בנימין (נכתב ב-1928) היא שפה שבורה.

"הרסיסים והשברים, על כל המשמעות הטמונה בהם, הם הם חומר הגלם היקר ביותר של היצירה הבארוקית". וולטר בנימין, ראשית דרמת הברוק הגרמנית

הקולאז' 'דג־ציפור' של מיכל נאמן הוא דימוי חתוך, בנוי משני חצאי חיות, חתוך בצורה מכנית.

בהופעה חתוכה ופלקטית כזו – הדג כבר איננו דג והציפור כבר איננה ציפור.

לא צריך לכתוב: "זה לא דג וזו לא ציפור" מכיוון שהחיתוך המכני 'מחלן' אותם.

וולטר בנימין מסתייג מהפרשנות הרואה בבארוק אמנות מנוונת הקוברת כל משמעות תחת הקישוטיות החונקת של דימוייה.

הוא רואה בשפת הבארוק ייצוג של שפת האדם לאחר שגורש מגן־העדן ומתוכה הוא מחפש את שפת האמת ; שפת הבריאה ; זו העוסקת בשאלת המקור.

"אם יש בנמצא לשון שהיא לשון האמת, אשר רזיה האחרונים של ההוויה, שכל מחשבה שוקדת עליהם לפענחם, ספונים בה בלי כל מתח, ואף בשתיקה – הרי לשון זו, לשון האמת, היא הלשון האמיתית." ולטר בנימין, משימתו של המתרגם

מבלי לסתור את הפרשנות של ולטר בנימין לשפת הבארוק, את אמנות הבארוק ניתן לתאר 'כהופעת הבמה המודרנית', כי מרגע שהופיעה שפת הבארוק האמנות הפכה לראווה.

"חברת הראווה" של גי לואי דיבור (יצא ב-1967) אם אפשר לתאר זאת כהצלבת שני הוגים ;

השבור והאלגורי אצל בניימין, או שברי־האלגוריות, מתייחסים לשפה.

הכוזב והעודף אצל דיבור מתייחס לדימויים.

"חגיגית, הגיחה דמותו העגלגלת של באק מאליגן מראש גרם־המדרגות, נושאת קערה מקציפת־סבון עליה נחו צלובים מראה ותער" ג'ימס ג'וייס, יוליסס

"מושג הראווה מאחד ומסביר מגוון רחב של תופעות למראית־עין. רבגוניותן והניגודים ביניהן הם המראיות של אותה מראית המאורגנת באופן חברתי, שאין אלה להכיר גם בה, באמיתותה הכללית. הראווה, כאשר חושבים עליה במונחים־שלה, היא הטענה שכל הנראה לעין וכל החיים האנושיים, דהיינו החברתיים, אינם אלה מראית גרידא. אבל הביקורת המשיגה את האמת של הראווה חושפת אותה כשלילה הנראית של החיים, כשלילת החיים שזכתה בנראות."

"הראווה מציגה את עצמה  כפוזיטיביות עצומה, בלתי ניתנת לערעור ובלתי נגישה. היא אינה אומרת יותר מאשר: "מה שניראה טוב, ומה שטוב – ניראה"." גי דיבור, חברת הראווה

"הראווה אינה מכלול של דימויים, אלה יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים". גי דיבור, חברת הראווה.

"בא־כוחה של הראווה, בדמות הידוען, הוא ניגודו של האינדיווידואל – אויב לאינדיווידואל שבו־עצמו כשם שהוא אויב לזה שבאחרים. בעצם עלייתו לבמת הראווה בתפקידו כמודל הזהות, הוא ויתר על כל אייכות אוטונומית כדי להזדהות בעצמו עם החוק הכללי של ציות לדרכם של דברים. ידועני־הצריכה, שעל פניהם מייצגים סוגי אישיות שונים, מציגים את כל הטיפוסים הללו כבעלי גישה שווה לכל תחומי הצריכה וכמי שמפיקים מהם מידה שווה של אושר. ידועני־ההחלטה נדרשים להצטייד בערכה השלמה של מה שכבר תויג כ"איכויות אנושיות" – וכך בטלים חילוקי הדעות הרשמיים ביניהם כתוצאה מאותה דומות רשמית, שהיא ההנחה המוקדמת של הצטיינותם בכל. חורשצ'וב היה חייב להפוך לגנרל כדי לקבל החלטות הנוגעות לקרב קורסק – לא בשדה הקרב ממש אלה מקץ עשרים שנה, כאשר מצא את עצמו בתפקיד ראש מדינה. קנדי השתמר כנואם לאחר מותו וכמו נשא במו־פיו את ההספד על קברו־שלו – שכן תיאודור סורנסן (Sorensen) המשיך באותו זמן לספק גם ליורשו־בתפקיד נאומים בסגנון שכה היטיב לתרום לעיצוב תווי ההיכר של אישיותו של הנפטר. אנשים נערצים, שבהם מוצאת השיטה את האנשתה, מוכרים היטב בדיוק הודות לכך שאינם מה שהינם; הם עלו לגדולה משום שירדו אל מתחת לדרגת הממשות המזערית ביותר הדרושה לקיומם של חיים אינדיווידואליים, והדבר ידוע לכל." גי דיבור, חברת הראווה

* * *

"בגידת הדימויים", היא פרפרזה היסטורית על "בגידת האינטלקטואלים" של ג'ילין בנדה שיצא ב 1927.

"הלהיטות הראליסטית" – בגידת האינטלקטואלים הבוגדים בתפקידם הבדלני ובתפקידם כשומרי הרוח ושאיפתו לצדק אמת וחירות אוניברסליים, בגידה לעבר תועלתנות ולמה שמכנים היום 'שופרות' של העמדות הפוליטיות המלהיטות, יוצרות שטף ומלכדות את השנאה, בעקר בעזרת הבעה של גאווה, אך גם חותרות לרווח.

ג'ילין בנדה מצטט את גתה : "את הפוליטיקה צריך להשאיר לדיפלומטים ולאנשי הצבא"

"אל-נא, אוגוסטוס, יודע אני שראוי לו לאדם לנהוג בנמיכות-רוח, ומקווה אני כי עלה בידי לא לסטות מן הדרך הזאת ; באשר לאמנות, לעומת זה, אני נוהג בגאון, אם כך אתה מבכר לכנות זאת. מכיר אני בכל חובה למען האדם, כי הוא לבדו נושאה של החובה, אבל מיטיב אני לדעת כי מן הנמנע לאכוף על האמנות חובות כלשהן, בין אם לשם שירות המדינה ובין אם אחרות; בזאת לא תיעשה אלא לאי-אמנות, ולעת אשר חובותיו של האדם, כבימינו, מצויות מחוצה לאמנות, כי אז אין בידו שום ברירה אחרת, שומה עליו לזנוח את האמנות, ולא לאחרונה משום יראת-כבוד לפניה… דווקא הזמן הזה תובע שפלות-רוח עמוקה ביותר מאת היחיד, ומתוך שפלות-רוח עמוקה-מכול, יותר מכך, תוך מחיקת שמו שלו הוא מצווה לשרת, כאחד מקהל משרתיה הרבים האלמוניים של המדינה, כחייל או בכל דרך שהיא, אך לא ביצירות של שירה שאין להם תקומה, שאל נכון אינן אלא אי-אמנות מתנשאת מכול, ששומה כי תהיינה אי-אמנות ככל שהן מתיימרות להיטיב עם רווחת-המדינה בקיומן העצמאי המיותר…" הרמן ברוך, מות וירגיל

ג'ילין בנדה מוציא את בגידת האינטלקטואלים בזמן התגוללות פרשיית דרייפוס בצרפת, לאחר התרשמותו העמוקה מ"אני מאשים!" של אמיל זולא אשר יצא להגנתו של דרייפוס ואשר בעקבותיו עולה השימוש בעיתונות ובכתבי־עט במונח 'אינטלקטואל'.

"האינטלקטואלים שעמם הייתי בקשר עד אז, כמו אולנדורף או הון, פיתחו ללא הרף את ידיעותיהם ואת התאוריות שלהם; הם דיברו או כדי להציג את רעיונותיהם, או כדי להוסיף ולשכלל אותם. הידע של פוס, לעומת זאת, נראה חי בתוכו כמעט כמו אורגניזם, והוא התענג על הידע הזה כמו על מאהבת, בחושניות, הוא טבל בו, גילה בו כל הזמן צדדים חדשים, צדדים שכבר היו קיימים בתוכו אבל הוא לא היה מודע להם, והוא נהנה מזה בעונג טהור של ילד שלומד לפתוח ולסגור דלת או למלא דלי בחול ולרוקן אותו; מי שהאזין לדבריו חלק עמו את העונג הזה, כי שיחתו היתה כולה פיתולים הפכפכים והפתעות ללא סוף; אפשר היה לצחוק על כך, אבל רק בצחוק העונג של אב שמסתכל על בנו הפותח וסוגר דלת עשר פעמים ברצף." ג'ונתן ליטל, נוטות החסד

אבי שגיא מצטט בהקדמה למהדורה העברית של 'בגידת האינטלקטואלים' :

 "מי שמתבונן בישראל מבחוץ עלול להתרשם שלפניו מגדל בבל; אי־אפשר למצוא שני יהודים שיסכימו זה עם זה. הלא מדינת ישראל היא לא עם, היא לא מדינה, היא לא חברה, אלה אוסף של נימוקים." עמוס עוז, כל התקוות

"- בריה אנטי־חברתית אתה, דדאלוס, מכונס בתוך עצמך, אני לא. אני דמוקרט, ואעבוד ואפעל למען חירות חברתית ושויון בין כל המעמדות והמינים בארצות־הברית של אירופה העתידה.״ ג'ימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר

מה היא הדמוקרטיה; אם לא השיטה המתוחכמת ביותר לחלוקת השלל, אותה מרימה על נס; הציוויליזציה האמריקאית והשפעתה.

"כאשר ניכנס קרל רוסמן – בחור בן שבע־עשרה, שהוריו המסכנים שילחוהו לאמריקה משום שמשרתת פיתתה אותו והורתה לו – על אונייה המאטה הילוכה, לנמל ניו־יורק, נשקפה לו האנדרטה של אלת־החרות, שהיה מתבונן בה זה כבר, כמו באור שמש גובר לפתע. זרועה אוחזת החרב נזדקרה מעלה כמו מחדש, והרוחות נשבו חופשיות סביב דמותה. קפקא, אמריקה

* * *

האקסיומה התרבותית הדמוקרטית ואולי בכלל, היא סמכות הבורגנות־משפחה. הקידמה־השמרנית, עליונות הטעם שלה. המעמד, החוק, מבנה המשפחה־יחיד הפוסט מודרנית השקועה ועסוקה בנהלים בכספים, משפטים ותחבולות.

"המנהג עתיק־הימים וטובת־המדינה דורשים שנכסים יקוימו, יטופלו ויטופחו בתוך המשפחה", גיחך לוציוס." מות וירגיל

'בורגנות מאנפפת' הוא כינויי להבעת דעתה של הבורגנות כדיי לאשר את טעמה הנכון בענייני פוליטיקה וטעם. גם אם היא בורגנות לוחמת ואקטיביסטית היא כבר תמצא איך לשלב את הריאליזם בתוך הנשגב.

"לפיכך, בורגנים, טבעי שספר זה יהא מוקדש רק לכם; שכן כל ספר שאינו פונה לרוב – במניין ובתבונה – הוא ספר מטופש."

אל הבורגנים, צייר החיים המודרנים, שארל בודלר.

"אכן," השיב איש הכמורה, "וכך מטפחים חובבים ואמנים אלה את אלה; החובב אינו מחפש אלה הנאה כללית מעורפלת; מעשה האמנות אמור לענג את נפשו כאילו היה מעשה טבע כאילו היו החושים להבנת האמנות מתפתחים מאליהם, כחך וכלשון. שופטים הם יצירת אמנות כדרך ששופטים מיני מזונות.  וילהלם מייסטר, גיתה

"הבורגנות המתמחה, המומחית במקצוע, המסוגלת לקומוניקציה כללית במכנה משותף נמוך ביותר, החסרה את הטעם המוגדר, את הרצינות, היא פיליסטרית די צבועה. היא מוכנה לקבל כל דבר מתוך אותו חשש להופיע כבור. חברה כזאת הינה קרקע מצוינת לפילוסופיות־בפרוטה, לתיאוריות צדקניות, המכוונות למכנה המשותף הבינוני, בתנאי שזה ישמע חכם, טוב ומתוחכם וייתן לקהל האמנות להיות יצירתי ומשתתף." תומרקין 13 שיחות על אמנות.

מראית של מקצועיות, האתוס המקצועי בכלליותו, אשר עובר כחוט השני בנהלים וארגונים תחת מערכות רווח. התפתחות מערכות כלכליות ואתוס השיווק, עליית תרבות הרייטינג והפיקוח הדיגיטלי, החלום השחור של  "חברת הראווה" וההמחשה הברורה ביותר של "המדיום הוא המסר" ביטוי שטבע הפילוסוף מרשל מקלוהן 1964.

הטענה הבוטה ביותר הינה שמטרת האמנות הוויזואלית היא להפיק רווח כלשהו.

להלבין את הפעילות הכלכלית, להלבין או לייצג את הפעילות הפוליטית. אומרים שאפשר ליראות את זה יפה בהתרחשויות האמנותיות בנסיכויות המפרץ הפרסי. וזע גם נובע מעצמו מהביטוי היפה; זונה־פוליטית.

בתוך האנוכיות הקפיטליסטית והקניין הפרטי; בין ארגון המדינה וקרנות המטבע לבין ארגוני הפשע הדת והטרור מתנהלת מערכה מבוקרת ; המלך הוא ערום. חברת השפע היא גם חברת הפשע.

'שולחן הקלפים' של העולם הגלובלי

"האדם הוא חייה המייצרת כסף" מלוויל, מובי-דיק

"אמן החושב על כסף מאבד את תחושת היופי"  דני דידרו, על אודות היופי

* * *

האמנות עניינה תקשורת.

היא התפתחה בשבטים הקדומים, בסדנאות האומנים, בשפות הקדומות, במיתוסים המאחדים עמים וארצות.

"סדר השלימות מעולם לא היה נוצר, אילמלא מצאה נשמת היחיד את הקשר הבלתי־אמצעי אל העל-ארצי; רק היצירה החפצה לשרת את העל-ארצי ישירות, משרתת גם את הכלל בארצי." הרמן ברוך, מות וירגיל

במשפט כללי אפשר להגיד שהשפה והמסחר בדימויים, מרכיבים יחדיו את פולחן האמנות המודרנית, אחרי שזו התפתחה מאז הרנסנאס האיטלקי עם עליית כוחות הבורגנות היצרנית ויצירת ההיסטוריה הפוזיטיביסטית, הפרגמטית, וקידמה את 'נרטיב' האינדיבידואל בעל הביטוי החופשי.

"האיטלקים בכללם יודעים להוקיר את ערכה של האמנות יותר מבני עמים אחרים; כל השולח ידו בתחום כלשהו, מבקש מיד להיקרא אמן, רב־אמן ופרופיסור, וכבר בעצם חתירתו אחר התואר, הריהו מכריז כי לא די להשיג הישג חטוף כלשהו בדרך של קבלה מפי אחרים, או להגיע למיומנות־מה בדרך של אימונים; הריהו מאשר בכך כי עליו גם להיות מסוגל לחשוב על אשר הוא עושה, לקבוע הנחות יסוד ולהבהיר לעצמו מדוע יש לעשות כך או אחרת.    וילהלם מייסטר, גיתה

אין לדעת אם הציור היה תמיד רק חלק מהשפה, או שהיה בו גם אלמנט של משחק ותענוג, כמו שהוא היום.

מן הסתם הוא היה.

אך הציור הוא חלק מן התרבות ולכן הטקסטים הקדומים המכוננים את תרבויות העולם מוכלים ומיוצגים בתוך הציור, חלקם גם כתובים בציור.

'ההיסטוריה' האתנוצנטרית הזו לעיל מאירה באור הגיוני את נוכחות הטקסט באמנות, כיוון שהטקסטים המכוננים של תרבויות העולם היו קיימים לפני אותו שלב בהיסטוריה של הצטברותה של האמנות המודרנית.

מעניין ליראות שמה שסימן את האמנות המודרנית יותר מכל הוא קבלת הפרימיטיביזם לתוך התרבות האירופאית, כלומר הניסיון למחוק את מקורותיה הטקסטואליים.

התיאור הציורי אחרי מיצויי המבט המאגי, לא הסתפק במבט שאיננו גם חינוכי או פרגמטי, גם אם רק באופן של אורנמנט. רק בעולם המודרני ב'כובד ראש' של חיי הבטלה העירוניים נולד 'הביטוי העצמי' שהוא הנושא השלישי בדין וחשבון המעט יומרני הזה.

אה! זה מאמץ־היצירה שבמלאכת האמנות, זה המאמץ הרווי דם ודמעות שבו נתיסר כדי ליצור גוף, להפיח רוח חיים! תמיד עומד בקרב נגד המציאות, ותמיד מנוצח, המאבק עם המלאך! הוא התמוטט במשימה נבצרת זו להכיל את כל הטבע בציור אחד, ובמרוצת הזמן אזלו כוחותיו מחמת המכאובים הלא־פוסקים שמתחו את שריריו, בלי שיכול כלל להוציא לאוירו של עולם את הגאון שבו.

אמיל זולא, היצירה

"הבטוי־העצמי הוא תנועה הפרושה למלוא רוחב התרבות שלנו, ונושאת־דברו העיקרית היא הפסיכותראפיה. עיקר־האמונה שלה הוא זה, שאם יעלה בידינו לחשוף את המעמקים של פנים־עצמיותנו יתרחש אירוע מרפא. באמנות משמע, שאירוע אמנותי יתרחש. מאת־השנים של הביטוי העצמי היא המאה של האמן המודרני. הכוונה כלפי העצמיות ומה שמיוצג בכוונה הזו – הינו הך הם מבחינת הביטוי־העצמי כתנועה תרבותית רחבה ומבחינת האמנות המודרנית ("התפוח/שקיעת השמש/ המלחמה חשובים פחות מכך שאני חווה אותם"); הטכניקות של הביטוי־העצמי ושל האמנות המודרנית התפתחו יחדיו, בהקבלה הדדית. היו אלה מאה שנים ארוכות של בני־אדם, השופכים את נפשם ומריקים את נשמתם בצנעא ובפרהסיה.

התוצאה היא, שכולנו נהיינו מתוחכמים במלאכת הביטוי־עצמי­­.אנחנו מגיעים עד מהרה לרמות גבוהות של ביטוי־עצמי, ונוכחים לדעת, שכבני־אדם יחידים אין בתוכנו שום דבר מיוחד כל כך. כאמנים, ברמה של הביטוי־העצמי נראות העבודות שלנו דומות מאוד זו לזו. כולנו חופרים אל אותו המקום. אל הצרכים והתקוות של העצמיות. במצב הקיום שלנו, כפי שהוא, ועם הידע שלנו, כפי שהוא, ביטוי עצמי אינו עניין גדול. אנחנו נימצאים בלי לדעת למה אנו כאן – ומה תכליתן של העצמויות האלה.

 פיקאסו, ב-347 התחריטים שלו, שנוצרו תוך שבעה חודשים בשנת 1968, הצליח לחסל את סוגיית הביטוי העצמי. הוא מכריז לנגד עיננו, אגב חזרה-חלילה מעוררת בחילה, כמה עובדות פסיכיאטריות על אודות עצמו. בין האחת לחברתה אין אלה וריאציה חזותית; הביטוי הממשי אחד הוא. אם ננתק את עצמנו מן ההשתאות לנוכח קלות ידו של האמן, יתחילו התחריטים להיראות כמו שירבוטים – מעשה ידי אמן גדול, אכן, ובכל זאת שירבוטים. סידרת 347 התחריטים היא בעצם יצירת־מופת נגאטיבית. אנו חשים ביד של האמן, יד משוחררת בתכלית, אבל היא משוחררת מפני שאין לה נושא להתחכך בו. פיקאסו נלאה מלהיאבק עם המלאך. הוא הסב את מבטו מן ההשראה וקיבע אותו על עצמו. בסופו של דבר הוא מראה לנו עד כמה צר הוא הטווח הכולל של הביטוי־העצמי. האיש הגדול זהה בממש לכל אחד אחר ועל־כן  אין לו להגיד על עצמו שום דבר חשוב יותר משל זולתו."

קומת הקרקע של 'ההשראה החוזרת לתיקונה' ,פסח סלבוסקי

"וכך אפשר שלא תהיה סופר של הרגע החולף, אלה אמן של תקופת האפוקליפסה, מי שהותיר את עדותו עליה כדי לגאול את נשמתו. מקומו של הרומאן הוא בין ראשיתם של הזמנים המודרניים לבין אחריתם, והוא מתפתח במקביל לאותו חילול גדל (איזו מילה משמעותית!) של היצור האנושי, במקביל לתהליך המבעית הזה של חשיפת העולם בכל מערומיו. מכאן עקרות הנסיונות לדון על הרומאן של ימינו במונחים פורמאליים בלבד: מן הדין למקם את הרומאן במשבר האיום והכולל של האדם, באותה קשת ענקית שראשיתה הנצרות. כיוון שללא הנצרות לא היו קיימים יסורי המצפון, ולולא הטכניקה המאפיינת את הזמנים המודרניים לא היה מתרחש אותו תהליך של חילון, ולא היו קיימים לא אי־הביטחון הקוסמי, ולא הבדידות ולא הניכור. וכך החדירה אירופה לתוך סיפור־האגדה, או לתוך ההרפתקה האפית, את אי־השקט הפסיכולוגי והמטאפיסי, כדי להוליד ג'אנר חדש (וכאן תואר זה אכן במקומו!) שעליו הטיל הגורל טיריטוריה פנטסטית: את ההכרה האנושית." ארנסטו סבטו, אבדון

"באין לאדם את היכולת לבטא את עצמו, באין לו יכולת לנפץ את בדידותו, בקללה הרובצת עליו להישאר שחקן של עצמיותו, ממלא־מקום של מהותו העצמית, – כל מה שיכול האדם לתפוס מרעהו אינו אלה סמל, סמל לאני הבלתי-נתפס, ואין הוא חורג אל מעבר לערכו של סמל: וכל מה שיש לומר, כל זה הופך לסמלו של סמל, הופך לסמל בדרגה שניה, דרגה שלישית, דרגה n, והוא תובע דימוי בדו־משמעותה  הממשית של המלה. לא יהיה בכך איפוא  משום קושי לקורא, ולכל היותר יתרום הדבר לקיצורו של הסיפור, אם נדמה לעצמנו איך בני-הזוג אש, בצוותא עם המאיור ועם הר הוגנאו, מצויים על בימת התיאטרון, מסובכים במיבצע שלאיש אין מנוס מימנו: בביצוע עצמם כשחקנים." הרמן ברוך, הסהרורים

בהיותו מכונס בתוך עצמו היה משקיף על ה'אני' שלו כאילו היה חלל ריק של תהום ללא קץ. מה מזעזעים היו דבריו על מצב אומלל זה! 'איני רואה שום דבר לא לפני ולא מאחורי,' קרא, 'מלבד לילה שאין לו סוף, ואני שרוי בו בבדידות שאין איומה ממנה; איני חש מאומה פרט לתחושת אשמתי, המהלכת עלי אימים כמפלצת ערטילאית, ואף זו נסוגה ומתרחקת אחורה. שוב איני רואה לא רום ולא עומק, לא פנים ולא אחור, ואין ניב שיוכל לבטא חלל זה שאינו משתנה עולמית. יש שמתוך יון אדישות זה אני פורץ בזעקה: 'נצח! נצח!' ומילה מעורפלת ובלתי־נתפסת זו נראית לי בהירה ונהירה על רקע החשיכה שאני נתון בה. אין אלוהים אוצל לי שום קרן אור בליל אשמנים זה, ולא נותר לי אלא לבכות ולבכות את עצמי.       וילהלם מייסטר, גיתה

* * *

ההצלחה היא היא אלהותו של האדם החי; כדי לזכות במלוא חסדיה יש לחיות בין הבריות, השוקדים בערנות על מלאכתם ומתענגים על חייהם בכל מאודם.        וילהלם מייסטר גיתה

בהתחשב בקיומו של ביטוי­־עצמי, כאשר מתבוננים באינדיבידואל לא כאידאה פרי דמיונו, אלה כסובייקט וקולו־העצמי, נתקלים בחומות ובדלתות הסמכות ; אי אפשר שלא להבחין בפער הנפער בין טעמם־העצמי ומידת השפעתם של האינדיבידואלים אשר נמצאים על גג־עולם, אלו המנהיגים אותו (גם אם אלו אכן המוכשרים ביותר ואולי יטענו האמיצים והנועזים ביותר) ולחשוב אל מול האגו והסמכות שלהם מהו ערכו של היחיד־העצמי האנונימי, זה שלא שואלים אותו, זה שאיננו מעודכן מספיק, זה שאיננו מבטיח וסמכותי, זה שקולו הוא רק טיפת מזל זניחה במרקחה של החיים ; קול ענות חלושה.

הוא בקש לדעת מה מצב רכושו, ומתפלא היה על עצמו כיצד זה לא התענין בכך זמן כה רב. נעלם ממנו כי זו דרכו של אדם, שבהיותו מחשיב בעיקר את עיצוב רוחו, הוא נוטה לזלזל בנסיבות החיצוניות. וילהלם היה אחד מאלה; נראה כי אך עתה התחיל לחוש בהזדקקותו לאמצעי עזר חיצוניים, למען תהיה תוצאות לפעלו.          וילהלם מייסטר, גיתה

"אתה שונא את הארצי," אמר העבד."  מות וירגיל

"ניתנות, לדעתי, מחלות הרוח לריפוי באמצעים פשוטים ביותר. בעצם, אין אלה אלא אותם אמצעים השומרים על האדם הבריא מפני טירוף הדעת. יש לעורר בחולים את פעילותם העצמית, יש להרגיל אותם לסדר חיים קבוע, יש לנטוע בלבם את ההכרה כי רב המשותף בין הוויתם וגורלם שלהם לבין הוויתם וגורלם של רבים זולתם, וכי ביסודו של דבר, אין אף הכשרון המופלג, האושר המרומם או האסון הכבד, אלה סטיות קלות מן הרגיל. בדרך זו ניתן למנוע את טירוף הדעת מלכתחילה, ובדיעבד – לסלקו מעט מעט בחזרה. קבעתי לזקן סדר יום מלא שעה אחר שעה. הוא מלמד נערים אחדים נגינה בנבל, הוא מסייע בעבודת הגן, וכבר הוטב לו לא מעט. הוא מבקש לאכול מן הכרוב ששתל; הוא הבטיח לבני שיוריש לו את נבלו, ואף שוקד להקנות לו את ידיעת הנגינה כדי שיוכל לעשות בו שימוש. כאיש כמורה איני מרבה לשוחח עמו על ביעותיו המוזרים, אולם חייו של אדם פעלתן מלווים חוויות כה מרובות, עד שחיש מהרה ירגיש כי רק ביד המעשה לנסוך בטחון בלבו. אני נוקט אורך רוח כלפיו, אך לכשאשיג אצלו גם זאת שיגלח את זקנו ולא יעטה עוד את גלימתו, אראה בכך הצלחה רבה, שאין לך דבר המקרב את האדם אל השגעון יותר מן העובדה שהוא יוצא דופן, ואין לך דבר המחזק שפיות דעתו של אדם יותר מהיותו שותף לאורחם ורבעם של הבריות. מה רבים הם, לצערנו, הדברים המקובלים בחינוכנו ובסדרינו האזרחיים העשויים להוליך אותנו ואת ילדינו לקראת יציאה מן הדעת."       וילהלם מייסטר, גיתה

* * *

הגורל מאפשר לחוש תחושה יפה של פרנויה, כאילו יש לך חלק בדברים כולם. כאילו אתה, החדר שלך, העבודה שלך הוא חלק משמעותי מהעולם, כל אירוע פשוט יכול להיות חלק באיזו עלילה עצומת ממדים. עצומת ממדים ומוחשית.

"אותו רגע של השראה כאילו השתקף עתה מכל הצדדים בבת־אחת מתוך המון נסיבות עמומות של מה שהתרחש או שעשוי היה להתרחש." ג'ימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר

"אנא, עשה לי טובה ואל תמות עד 1973, שנה שבא אשלח לך את כתב היד הסופי של חקירותי. אנחנו נמצאים בפתח תקופה חדשה. נסבול מעשי־רשע, פשעים ומעשי־עוול למיניהם. תהיינה מדורות חדשות. הכל לשווא. התחילה תקופת המוסר הטכנולוגי. כפי שכבר קרה במשך מיליוני שנים, עיניים חדשות פותחות לעצמן פתח בעצמות הגולגולת. איזו נקודת־תצפית נפלאה, סבטו! ומה נפלא יהיה עתידם של בעלי מערכת־עצבים חזקה שתשכיל לשאת אותו!  ואם בינתיים תחסל אותי עוצמת האנטי־עולם, יהיה עליך לתת צורה ולפרסם הכל כאשר יגיע לידיך." ארנסטו סבטו, אבדון

"ואולם עין־האדם שלו לא קיפחה מאומה מכוח־ההבחנה, והוא ידע בדבר פני־הכוכב שמאחורי הענן." מות וירגיל

"רוח-חיים כילכלה בראשית את חביון השמיים אף את הארץ כולה, את הים ואת צבא-הרקיע. היא אז חדרה בחומה לכל-איבר היקום ותחיינו ; רוח-הגות בו נפחה, בכוחה את החומר הניעה – , מכיר ומוכר, הישוט הכוכב מזרחה ? : " הו אוגוסטוס, המציאות כולה היא הכרה הולכת וגדילה." הרמן ברוך, מות וירגיל

* * *

הכתיבה הזו התפתחה כהכרח של שנים להגיד משהו על העולם, ככל שאפשרויות התצוגה שלי הלכו וקטנו כך התגבר הצורך לכתוב משהו משמעותי.

מהלך הכתיבה הוביל לשלב 'קטעי־טקסט'. זה הלך וקיבל צורה של מעשה מחשבה עם קטעים וציטוטים מספרים נוספים שליוו אותי ואשר זמן הכתיבה הוליכה אותי אליהם. זהו אם כך המשכו של הנושא הראשון בו פתחתי והוא עצם הכתיבה על ציור. הציור שלי נטול 'גרוב', הוא שוקע למטה למעמקי ההכרה.

גם אם הציור הוא פעולה של מגע, אין הציור הקונספטואלי מנותק מטקסט, כלומר ממחשבה.

הציור עוצר ("אתה שם לב שאני משתמש במלה "לעצור"."ג'ויס) בתוכו את רוח המניפסט והמרי.

עוד מעבר לזה מצאתי שהדרך היחידה האפשרית בשבילי לכתוב היא ללוות את מה שאני רוצה להגיד במילותיהם של סופרים, באופן שבו הכתיבה שלי נותרה רק כשלד.

וזה המשכו של הנושא השני של שאלת הסמכות, כי אין כמו ספרי־ענקים להעלות את רמת העומק והבהירות באותו מעשה של עיצוב העולם.

"שגם בהיותם ספרי גוזמאות וחולין הריהם גדושים אמרות משל אריסטו ואפלטון וכל שאר הפילוסופים, ומפליאות את הקוראים ומשוות למחברים הילה של מלומדים, בקיאים ועשירי ביטוי? ולא עוד אלה אף את כתבי־הקודש יצטטו!"

….

"אף אם לא תצמח תועלת אחרת מקטלוג המחברים הארכני, די אם ישווה לספרך, לפתע, שמץ סמכות."

מיגל דה סרוואנטס סאוידרה ,הקדמה לדון קיחוטה

"יתר על כן, שנוא עלי כל מה שרק מוסיף לי ידיעות מבלי שירבה או יחיה במישרין את פעילותי".

ציטוט מפי גתה, פתח דבר של פרידריך ניטשה, דמדומי שחר, כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים

במהלך הטקסט צריך ללכת בין שתי קירות ; קיר הסמכות וקיר הביטוי־העצמי, ובתווך ממעל לראשנו ומתחת לרגליים הגורל והפרנויה.

קיר הביטוי־העצמי הוא זה שמעניק לי עזות להתבטא בנושא אינטלקטואלי, זהו הקיר שעליו אני נאבק ולכן הוא הקיר מול קיר הסמכות שלאורך כל הדרך.

הגורל והפרנויה הוא הנושא  הרביעי והאחרון ; הגורל הוא הכוח האופטימי של אי־הידיעה בעוד הפרנויה היא הכוח השלילי של אי־הידיעה. הם למעשה נמצאים באותו החלל שהוא גם למעלה וגם למטה. גם המחכה לקבל וגם החרד.

"אה! אדמה טובה, קחי אותי, את שהנך האם המשותפת, המקור היחיד של החיים! את הנצחית, בת־האלמוות, שבתוכך מתגלגלת נשמת העולם, זה הלשד המצוי אפילו באבנים והופך את העצים לאחים לנו, אחים גדולים ודוממים!.. כן, אני רוצה להיאבד בתוכך, אני חש בך מתחת לאברי, את הלופתת ומלהיטה אותי, את לבדך תהיי בתוך יצירתי ככוח הראש והראשון, האמצעי והמטרה, התיבה הענקית שכל העצמים בה רוח חיים מופחת בהם על־ידי נשמת אפם של כל הברואים!"  אמיל זולא, היצירה

"המבוע המפכה של התווך, הזוהר בצינעה בחרדת־ידיעה אין־שיעור : האין מילא את הריק והיה ליקום."  הרמן ברוך, מות וירגיל

"דומני שכבר אמרתי פעם שהופעת על גיבורים וקברים שיחררה בגלוי את כוחות־האופל. אומנם כבר שנים רבות לפני כן הם החלו להתגלות, אם גם בצורה מוסווית וערמומית, ומשום כך מפחידה יותר. יכול אדם להתגונן במלחמה, שכן אויבו ניצב לפניו, במדים שונים משלו. אבל כיצד אפשר לעשות זאת אם האוייב מצוי בתוכנו," ארנסטו סבטו, אבדון

"האומנם לתמיד? מתי? או שמא התבצר במקום־מיסתור כלשהו? כן, גם אותם מלחים רצו לדעת מה היתה כוונתו בדוח על העיוורים. וכאשר היה משיב להם שאין לו מה להוסיף על הכתוב, נותרו בלתי־מרוצים, והסתכלו בו כמי שמהתל בהם. שכן כיצד יתכן שהמחבר לא יהיה מודע לדברים מסויימים? לשווא ניסה להשיב להם כי מציאות מסויימת לא ניתנת לביטוי אלה בעזרת סמלים שאינם ניתנים להסבר, כפי שהחולם אינו מבין את פשר סיוטיו." ארנסטו סבטו, אבדון

"אך כלואה בצינוק הזמן היא הנשמה ;  ומעבר לפני־הזמן, בנבכי השמיים והאדמה נחה ההכרה, תכלית־האדם." הרמן ברוך, מות וירגיל

"חזק מן הזמן היה הגורל, ובו היה שרוי רז הזמנים האחרון. כי דיברת־המוות של הגורל חלה אפילו על היצירה, אפילו על האלים, אל שוב ושוב מתאזנות כפות־המאזניים על־ידי צו הגורל ללידה מחדש, על־ידי ציוויו לאלוהים כלאדם שלא להניח לריקמת־ההכרה להיקרע, לקשור שוב ושוב את החוט, ובדרך זו לקיים בהכרה לעד, בהיותם מכירים ומוכרים, את יצירת־בריאתם של האלים ובכך את האלוהי עצמו. בשבועת־ההכרה חבורים זה לזה אלוהים ואדם." הרמן ברוך, מות וירגיל

זהו אם כן המבנה: הכתיבה על ציור(האני)זה ההולך ; סמכות(קיר) ; ביטוי־עצמי(קיר) ; גורל ופרנויה (אדמה ורקיע)

הו, מי שהגורל השליכו  לצינוק האמנות, כמעט שלא יוכל לשוב ולהיחלץ ממנו; הוא נותר כלוא בתוך הגבול שאין לעוברו, שאצלו מתחוללת ההתרחשות היפה המנותקת ממיצאות, ואם קצרה ידו הריהו נהפך בהסתגרות כזו לאיש־חלומות רודף־כבוד, לשאפתנה של אי־האמנות, אך אם הוא אמן של ממש, הרי שהוא הופך לאכול־ייאוש, היות שאוזנו לוקחת את הקריאה שמעבר לגבול ואין הוא רשאי אלא להנציחה בשיר אך לא להישמע לה, מרותק למקומו משותק־איסור,      הרמן ברוך, מות וירגיל        

" – אם מתכוון אתה לעיון, אדוני, אמר סטיפן, גם אני בטוח שלא קיים כלל דבר כמו מחשבה חופשית, הואיל וכל מחשבה כפופה לחוקיה היא"

" – אך מי שמתעמק במחשבות האלה, אמר המפקח כמסיים, צפויה לו הסכנה שיכלה מאפיסת־כוחות. ראשית עליך לרכוש לך את ההסמכה. זאת הצב לך כמטרתך הראשונה. ואחר־כך תמצא לך, לאט־לאט, את דרכך, דרך בכל המובנים, את דרכך בחיים ובמחשבה. ואפשר שזו תהיה בהתחלה העפלה בדרך־חתחתים. הנה למשל מר מונן. זמן רב עבר עד שהגיע לפסגה. אך הגיע אליה.

  – אולי אין לי הכשרון שיש לו, אמר סטיפן חרש." ג'ימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר

"דלקרואה היה אומר שהאמנות דומה להתבוננות מיסטית, הנעה בין תפילה מעורפלת לאלוהים בלתי־נראה לבין חזיונות ברורים ברגעים התיאופטיים." ארנסטו סבטו, אבדון

"מחשבתו היתה דמדומים של ספק ואי־אמון בעצמו, המוארים לרגע בברקי אינטואיציה, אלה שאותם ברקים, זהרם היה בהיר כל-כך, עד שברגעים אלה כלה העולם הסובב אותו כמו לו אוכל באש. ולאחריהם היתה לשונו מסתרבלת והיה פוגש במבטיהם של הבריות בעינים ללא־מענה, כי הרגיש שרוח היופי עטפתו סביב־סביב כגלימה ושידע, ולו רק בשעת הזיה, את האצילות. אך כשאותה גאות־שתיקה קצרה שוב לא סעדה אותו, שמח לגלות שעודנו שרוי בקרב פשוטי־עם עושה דרכו בתוך הזוהמה, הרעש וחיי העצלות של העיר, כשהוא עשוי לבלי חת ולבו קל עליו." ג'ימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר

",חופי־הנחשים של החייתיות.

…זוועה קרה כקרח חסרת סימליות,

…שקוף הנופל על שקוף," הרמן ברוך, מות וירגיל

כתב חניכות

התורה ארוכה, החיים קצרים, הדין חמור, ההזדמנות חולפת. העשיה קלה, ההגות כבדה. כדי לנהוג על פי ההגוי יש לעמול הרבה. כל התחלה מרנינה היא. המפתן הוא תחנת הציפיות. בעוד האדם נער, הוא אחוז תהיות, והרושם מדריך את צעדיו; הוא לומד אגב משחק, והרצינות מפתיעה אותו פתאום. החיקוי מושרש בנו מלידה, אך הדבר הראוי לחיקוי אינו מתגלה לנו בנקל. לעתים רחוקות יימצא מעולה, לעתים רחוקות עוד יותר יוערך כערכו. הרום מצודד את לבנו, לא כן המדרגות אליו. רגלינו מוסיפות להלך במישור, בעוד עינינו נשואות אל הפסגה. האמנות ניתנת ללימוד רק בחלקה, ואילו האמן נזקק לה בשלמותה. המכיר אותה לחצאין, אין טעותו מרפה ממנו, והריהו מכביר דברים; ואילו הרוכש אותה כליל, עוסק במעשים, והריהו מדבר אך מעט או לעת סיום. הראשונים – אין להם סודות ולא עוצמה, ותורתם כלחם האפוי, שהוא טעים ומשביע אך ליום אחד. קמח אין זורעים, וגרעינים לזריעה אין טוחנים. המילים טובות הן, אך אין הן המיטב. המיטב אינו מתבאר באמצעות מילים. הרוח, שבכוחה אנו פועלים, היא הנעלה על כל. המעשה נתפס ומעוצב שוב על ידי הרוח בלבד. אין האדם יודע מה הוא מחולל כשהוא פועל כמשפט, ואילו למשפח הננו מודעים תמיד. העוסקים בסמלים בלבד הם נוקדנים או צבועים או הדיוטות. מצויים רבים מסוג זה, וטוב להם בהיותם מתגודדים יחד. פטפוטיהם מרחיקים את התלמידים מעליהם, ובינוניותם החנוטה מפחידה את הטובים שבהם. תורתו של האמן האמיתי פותחת פתח למחשבה; כי במקום שאין מילים מדבר המעשה. כל שהוא תלמיד חכם לומד לפתח את הבלתי ידוע מתוך הידוע, ותוך כדי כך הוא מגיע מעט מעט לדאגת חכם, לדרגת מייסטר.

וילהלם מייסטר, גיתה

צריך היה לחכות, לחכות בסבלנות רבה, והדבר נתמשך ארוכות, ארוכות ללא-נשוא. אבל אז, אז בא דבר-מה. ומשונה היה מה שבא, אף-על-פי שהיה ניגודו של כל הצפוי, כאילו מידי ההכרחי נצטווה הנה. הרמן ברוך, מות וירגיל

* * *

הסטודנטים הם חומר הגלם של בית־הספר־לאמנות ; כוחות הנעורים של תלמידיו ;

שלא כמו רוב שאר מסלולי הלימודים במוסדות להשכלה, החלק המעשי של עשיית אמנות הוא פרוץ לרוחות.

'הביטוי־העצמי' שם את הסטודנט על 'שולחן הניתוחים' כאשר הניתוח עצמו הופך לראווה.

"בעצם, אינני יודע, לעזאזל, מה לומר לך, הולדן."

"אני יודע. קשה מאוד לדבר איתי. זה ידוע לי."

"יש לי הרגשה שאתה הולך ומתקרב לאיזו הידרדרות נוראה ואיומה. אבל איזו, באמת אינני יודע…. אתה מקשיב לי?"

"כן."

ג'.ד סלינ'ר, התפסן בשדה־השיפון

אבל הוא אהב את הנעורים, ומיטב הרפתקאותיו היו ביקוריו שם, מזמן לזמן, כדי לעשן מקטרת בין הטרונים האלה ששלהבתם חיממה אותו.       אמיל זולא, היצירה

מורה האמנות נימצא במקום שהמסגרת האתית שלו נמצאת בשליטה חלקית ביותר .('ישחקו הנערים לפני'). האדום והשחור של סטנדאל, נרקיס וגולדמונד של הרמן הסה, האלכימאי של פאולו קואלו, בלשי הפרא של רוברטו בולוניו, אלה רק כמה ספרים העוסקים בקסם הגורל של הנעורים או שמה יש להגיד עזות־מצח של הנעורים אשר סחפו אנשים צעירים רחוק ממעמדם החברתי, אשר נתנו להם אומץ חסר גבולות וחסר פרופורציות, החיים מוצפים ברומנטיקה ; ייסוריי ורתר הצעיר.

"למרבה הצער, איש לא יוכל לערוב לך לעתידך, העתיד הוא עצוב בכל מיקרה: בין אם אתה נכשל, שהרי הכישלון מכאיב תמיד, ולאמן הוא טראגי: ובין אם אתה מצליח, שהרי ההצלחה היא תמיד צורה מסוימת של וולגאריות, סך־הכל של אי־הבנות, תוצאה של טיפול ערמומי ומתוחכם: היא הופכת אותך לאותו דבר בזוי המכונה איש ציבור, ובצדק (האומנם בצדק?) יוכל כל צעיר, בראשית דרכו, לירוק עליך. ארנסטו סבטו, אבדון

"וכי אפשר לדעת? כלום לא מוטב לחיות ולמות באלמוניות? איזו הליכת שולל, אם תהילת־אמנים זו אין בה ממש יותר משיש בגן­־העדן של הקטכיזם, שמעתה אפילו הילדים לועגים לו! אנחנו, שאיננו מאמינים עוד באלוהים, מאמינים באלמוות שלנו… אה! איזו פורענות!"

אמיל זולא, היצירה

אותו סטודנט צעיר ומלא תשוקה, הסטודנט שאיננו פיקאסו, אשר איננו יזם נדלן או איש בורסה, אשר לא מצא לעצמו מקצוע בתחום האמנות והשווק, אותו סטודנט אשר לא הבה לחיות בתוך עולם הבורגנות או ההוראה, נשאר נטוש על חוף תשוקתו. הוא משול לחסר בית ברחוב ,לילד שאין ביכולתו או שאין ברצונו להתבגר.

"רומאן על אותה חתירה אל המוחלט, אותו טירוף של מתבגרים או של אנשים שאינם רוצים או אינם מסוגלים להתבגר; יצורי־אנוש המשמיעים זעקות ייאוש מתוך הבוץ והרפש, או מתים בהפילם פצצות אי־שם באחת מפינות העולם. סיפור על נערים כמו מרסלו ונאצ'ו, ועל אמן שחש את פעימותיהם של היצורים האלה בנבכי-נפשו (ומבחין בהם חלקית מחוצה לו, וחלקית במעמקי-לבו), נערים התובעים את הנצח ואת המוחלט; וכל זה כדי שהיסורים של כמה מהם לא יאבדו בהמולה ובתוהו, אלה יגיעו אל לבם של אחרים על מנת לזעזע ולהציל אותם. מישהו, אולי, כמו סבטו עצמו, מול צעירים אלה חסרי-הרחמים, הנשלט לא רק על־ידי שאיפתו העצמית למוחלט, אלה גם על־ידי הכוחות הדימוניים הממשיכים ללחוץ עליו מתוך מאורותיהם, דמויות שקמו והיו אי־פעם בספריו, אבל רואות עצמם נבגדות בשל קהות חושיו או פחדנותו של המתווך;  והוא, סבטו עצמו, נכלם על שהאריך לחיות על־פני יצורים אלה, היודעים למות או להרוג מתוך שינאה, מתוך אהבה, או מיתוך מאמץ לחשוף את סוד הקיום. הוא מבוייש לא רק משום שהוא חי והם לא, אלה משום שהוא עושה זאת בנבזות, תמורת פיצויי פושר, תמורת התיעוב והעצבות שבהצלחה." ארנסטו סבטו, אבדון

וכי באמנות אפשר מעולם לדעת היכן הוא המטורף? כל הכושלים נגעו ללבו עד דמעות, וככל שתמונה או ספר נתפסו לסלף, למאמץ מגוחך ומעציב, כן היה לבו נרעד בתשוקת־חסד, והוא היה חש צורך להוסיף ולהרדים בתום־אומן את הלומי היצירה בעצם הזיותיהם המופלגות.    אמיל זולא, היצירה

"רק האם יכולה להרגיע את ילדה שאין הוא מפלצת. אבל הנוסעים והיתומים, כל מי שהציתו את הגשרים שמאחוריהם, אינם יודעים עוד מה דינם. הם זרוקים אל החירות, ועליהם להשליט מחדש את הסדר ואת הצדק; הם לא יניחו עוד למהנדסים ולדמאגוגים לספר להם סיפורים, שונאים הם את מעשה האדם במוסדות המידיניים ובמוצרים הטכנולוגיים, אבל אין בהם עוז לצאת כנגד המישגה בן אלפי השנים, ולהעיר את המהפיכה הנוראה של ההכרה, בה לא ניתן יהיה עוד לחבר שתיים ושתיים. כי אין איש שיערוב להם את תומתם שאבדה ונמצאה שוב, אין איש שבחיקו יוכלו להניח את ראשם ולהימלט מחירותו של היום אל השיכחה." הרמן ברוך, הסהרורים

מלאי חשכת הזמן של האימהות, ידוע־ידעו, כי המעגל של דרך־הגורל סובב את תהום הבלימה, ידוע־ידעו על כל הנואשים האלה, כל הניתעים האלה, כל המיוגעים האלה, הנופלים באין־מציל לתוך טבור התהום, משרק אנוסים הם להפסיק בטרם זמן את הדרך – הה, וכלום לא נאלץ לכך כל אדם?      הרמן ברוך, מות וירגיל

"לאין-השב היא הרכות בה טמנו פנינו, למען אשר מה-שנראה לא יהא למקרה ; הו, הכול היה שלנו, יען כי הכול הוענק לנו שנית, דבר לא היה בו מקרה לדידנו, שום דבר לא היה בן-חלוף, כי לאין-חלוף נטול-דעת היה זמן העולמות, הו, זמן-העולמות שבו לא ניקרה על דרכן של עיני הילד האילמות דבר-מה אילם כלשהו, והכל בריאה חדשה היה "– הרמן ברוך, מות וירגיל

* * *

חברת הראווה (החיים החברתיים בתיווכם של דימויים) היא רק נקודת השקפה על מציאות החיים המודרניים.

"כסף, מיכון, אלגברה. שלוש המפלצות של הציוויליזציה בת־ימינו. אנלוגיה גמורה." ….

"הקפיטליזם השיג שחרור של הקולקטיב האנושי ביחס לטבע. אבל אותו הקולקטיב ירש, ביחס ליחיד, את תפקיד המדכא שמילא פעם הטבע.

זה נכון אפילו חומרית: האש, המים וכו'. הקולקטיב תפס חזקה על כל איתני הטבע." הכובד והחסד, סימון וויל.

A horse, a horse! My kingdom for a horse!

ישנם גם החיים הקיומיים ;

"אבל אוגוסטוס אמר: "בל נשכח כי קיימת גם מציאות, אפילו שאנו עצמנו מוגבלים להביעה ולצור את צורתה במשל בלבד… אנו חיים, וזו מציאות, מציאות כהוויתה." הרמן ברוך, מות וירגיל

העיר או הכרך, הוא כלא בו גרים הסוהרים והאסירים ביחד באותו המתחם המרכז את האזורים האוטונומיים ואת אזורי הספר.

"אין זאת אלה עירם של תגרנים ושולחנים. תור־הזהב שלה פרוט וטבוע." "עוול את מעולל" ; הסוחר הוא חייל־השלום של רומי, ואם יש בחפצי להניח לו להתקיים, חייב אני להניח גם לבתי־הכספים להתקיים… כל זה יש לו חלק ברווחת המדינה."  מות וירגיל

"אמנם כן,, ההמונים מודעים לסכנות המאיימות על חירותם, הם מודעים לחירות־הכזב העושה אותם לעדר נירדף אחוז־בהלה, תועה בלא מנהיג. ובפרט למראה חוסר־הביטחון העמוק הזה, בפרט למראה כל אותה סכנה מבית ומחוץ המרחפת על המון־העם, אני חוזר ואומר ואני חייב לחזור ולומר שהחירות האמיתית מצוייה אך ורק בסדר הרומי, ברווחת הכלל, במלה אחת, במדינה. אין חרות זולת זאת. המדינה, שאבי האלוהי, ברוך זכרו, שיווה לנגד עיניו, המדינה שאני משתדל לבנות ברוח צוואתו, המדינה הזאת היא עצמה החרות, בת־אלמוות וממשית, היא החרות אשר בממשות רוחה של רומי." הרמן ברוך, מות וירגיל

Pax Romana / השלום הרומאי

ואכן, אילו היתה כאן נקודת־המרכז של העולם, דווקא אז נבצר היה למצוא כאן מנוח;          מות וירגיל

ענוגים ועמומים, שקופים וכהים, כשהם מפכפכים נטף אחרי נטף, נופלים ואובדים נטפי הנפש;     מות וירגיל

וההמון בדומה לאורות שהלכו ופחתו בקצה־הכיכר, נידלדל גם הוא סוף סוף כדי להיבלע באפלה ולהיעלם שם כליל, או־אז צחנתו, אם כי עוד תמיד תפחה בעקבותם, נתחלפה בצחנה חלקלקה, מרקיבה־בוהקת של דוכני דייגים, שהקיפו מצד זה את הכיכר, עזובים ודוממים בשעת־ערב זו.         מות וירגיל

ומשם, מהעיר הרומאית לעיר המודרנית, עיר מקלט ועתיד, העיר שיצרה את חווית ההלם, שיצרה ביטויי אמנותי חדש, שהייתה תודעה אמנותית חדשה של העידן המודרני התעשייתי בתקופה הקולוניאלית.

"תחושת המודרניות:  ניפוץ ההילה בחוויית ההלם". ולטר, בנימין

"כבירות החיים וזרותם שהמחישו לו גלילי־הסחורה אשר הוחסנו לאורך הקירות או הוצאו בתנופה מבטן אניות־הקיטור שבו ועוררו בו אותה ריגשה ששילחה אותו קודם־לכן לשוטט בערבים מגן אל גן ולחפש את מרסדס." ג'ימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר

"בינתיים נמשכו חיי הנמל לפני החלונות, אוניית־משא שטוחה, עמוסה הר של חביות, שמן הסתם הוטענו להפליא כדי שלא יתגלגלו, עברה וכמעט החשיכה את החדר, סירות מנוע קטנות, שקרל יכול היה כעת להתבונן בהן מקרוב אילו היה פנוי, חלפו בנהימה ובקו ישר, נהוגות בידיהם המכווצות של הגאים העומדים זקופים, גופים מוזרים צפו ועלו פה ושם מאליהם מן המים הסוערים, צפו ושקעו לעיני הצופה המשתומם, סירות של ספינות־אוקיינוס נחתרו בידי מלחים מיוזעים, והן מלאות נוסעים היושבים דחוקים, מחרישים וצופים לבאות, ורק אחדים לא התאפקו מלהסב ראשם לעבר המראות החולפים. תנועה בלי סוף, אי־שקט, שעבר מן הים הסוער אל האדם חסר־הישע ואל מפעלותיו." קפקא, אמריקה

בתקופה של המהפכה התעשייתית ; הביטוי העצמי, קיבל את משמעותו המודרנית האצילית בו האינדיבידואל חווה את העולם. הבוהמיין.

"אה! כמה שקיעות­­­­­־שמש יפות ראו בטיולים הללו מדי שבוע! השמש ליותה אותם בעליזות תוססת זו של הרציפים, החיים השוקקים בסינה, רצד הנצנוצים בכיוון הזרם, החנויות הקטנות שחם בהן כמו בחממות, והפרחים בעציצים של סוחרי־הזרעים, והכלובים מחרישי־האזנים של סוחרי־הצפרים, כל המולת הקולות והצבעים שבזכותה שפת־המים היא נעורי-הנצח של הערים. בעוד הם מתקדמים, האדימה לשמאלם הגחלת הלוהטת של השקיעה מעל לקו האפל של הבתים; ודומה היה שגלגל־החמה ממתין להם, נוטה לפי הילוכם, סובב מתון־מתון לעבר הגגות הרחוקים לאחר עברם את גשר נוטר־דאם מול הנהר המתרחב. בשום יער עתיק־יומין, בשום דרך בהרים, בנאות־דשא של שום שפלה, לא יהיו לעולם סיומי־יום כה מלאי־חגיגיות כמאחורי כיפת האקדמיה. פאריס נרדמת בתוך תהילתה.    אמיל,זולא היצירה

"בעיני השוטטן המושלם, בעיני הצופה הנלהב, זוהי הנאה אדירה לבחור את משכנך בתוך הכמות, בתוך הגלי, בתוך התנועה, בתוך החולף והאינסופי. להיות מחוץ לביתך, ובכל זאת לחוש בכל מקום כבביתך;  לראות את העולם, להיות בטבור העולם ולהיות חבוי מן העולם, כאלה הם אחדים מתענוגותיהם הזעירים של אותן נפשות עצמאיות, משולהבות וחסרות משוא פנים, אשר לרוע המזל קצרה יד השפה להגדירן."   שארל בודלר, צייר החיים המודרנים, האמן, איש החברה, איש ההמון והילד

"תוהה אני אם לא תמיד כך הוא, אם אין אמנות זמננו, אותה אמנות קרועה ורווית־מתח – אם אין היא תולדה של אי־ההתאמה שלנו, של חרדתנו ושל אי־הסיפוק שלנו, מין נסיון להתפייס עם היקום מצד אותם יצורים שבריריים, שוקקים וחדלי־מנוח, בני המין האנושי. שהרי בעלי־החיים אין להם צורך בכל אלה: די להם שהם חיים. משום שקיומם מתנהל לו מתוך הרמוניה עם צרכיהם הקמאיים. ודי לה לציפור בכמה גרעינים או תולעים, בעץ לבנות בו את קנה, בחלל לעוף ואז חולפים חייה מן הלידה ועד המיתה, בקצב מאושר שלא היאוש המטאפיסי ולא הטירוף, לא ישבשוהו לעולם. ואילו האדם, משהזדקף על שתי רגליו האחוריות והפך בפעם הראשונה אבן חדה לגרזן, הכין את היסודות לגדולתו, אך גם את מקור המצוקה שלו: כי בידיו ובכלים שעשה בידיו עתיד היה להקים את המבנה הכביר המופלא הזה המכונה תרבות וכך להכניס אל חייו את הקרע הגדול, שכן מעתה יחדל להיות בעל־חיים פשוט, אך לא יצליח להיות אלוהים כחפצו. הוא יהיה אותו יצור מפוצל ואומלל שחי ונע בין ארצם של בעלי־החיים ובין שמי אלוהיו, יצור שאיבד את גן־עדן הארצי של תומתו אך לא זכה בגן־עדן השמימי של גאולתו, אותו יצור מיוסר ונכה־רוח שישאל עצמו, בפעם הראשונה, לפשר קיומו. וכך הידים, ואחר־כך הגרזן, האש ואחריהם המדע והטכניקה יעמיקו מיום ליום את התהום שבינו ובין מינו המקורי ואשרו הזואולוגי. ולבסוף תהיה העיר השלב האחרון בריצת־העיועים שלו; הביטוי העליון של גאוותו והצורה האחרונה של טירופו. אז יקומו אנשים הממאנים להשלים, סומים מעט ומשוגעים מעט, ובעזרת המיסתורין והדם יגששו וינסו להשיב את השלמות האבודה ההיא, ויכתבו או יציירו מציאות שונה מן המציאות האומללה המקיפה אותם, מציאות שפעמים רבות תיראה דמיונית ומטורפת, אך למרבה הפלא יתברר לבסוף שהיא עמוקה ואמתית יותר מן המציאות היומיומית. וכך, כשהם חולמים חלום, וחלומם הוא קצת חלומם של כל בני־האדם, יצליחו אותם יצורים שבריריים להתגבר על אסונם האישי וייעשו פרשניו, ואף גואליו המיוסרים של גורל החברה כולה."

ארנסטו סבטו, על קברים וגיבורים

"הנצחון לא היה מוטל עוד בספק, הם צעדו בנעליהם הישנות ובמעיליהם הבלים. לבם גס בצרות האלה, ומלבד זאת לא היה להם אלא לרצות כדי שיהיו האדונים. וכל זה לא היה נטול בוז עצום לכל מה שאיננו בגדר אמנותם, בוז לרכוש, בוז לעולם, בעיקר בוז לפוליטיקה. מה הטעם בטינופות הללו? רק עוברי־בטל עוסקים בזה! אי־צדק עילאי קומם אותם, בורות מכוונת בצרכי החיים החברתיים, החלום השגעוני להיות רק אמנים עלי אדמות. היתה בהם טפשות לפעמים, אך הלהט הזה עשה אותם אמיצים וחזקים."

אמיל זולא, היצירה

בימינו ביטוי־עצמי הוא מושג אירוני אשר אפשר לזהותו במטבע הלשון 'הגשמה־עצמית' שהיא ניגודו הלא רומנטי והבורגני של הבוהמיין.

"האמנות של ון־גוך, סיזאן ויתר הכגאימפרסיוניסטים התאימה לדור של אופטימיות ויחסים חברתיים יציבים. הבוהמיין בן אותו הזמן, שעה שהפליג בתעלוליו, היה סמוך ובטוח כי יציבותם של הדת והמבנה המעמדי תימצא תמיד. חלקי־החיים שאותם זנח יימלאו ויתקיימו על־ידי העולם שסבב אותו. יכול היה, בתור "רדיקל חופשי",  לשחק את המשחק של נטישת העולם. הוא לא עבר את קצה־הגבול. בעגה האמריקאית אנחנו אומרים שמישהו "מתכדרר מהקיר" ((bouncing off the wall במשמע: הוא נהג כמטורף. לפני מאה שנה היו אמנם כתלים, שעצרו את הכרכורים הגדולים. עתה, קיר שאליו אתה מכוון את עצמך יזוז ככל־הנראה, בלי להותיר כל כח־נגדי למסע אל תהום הנשיה.

    האדם־היחיד הוא זעיר־אנפין של העולם או של החברה שבהם הוא חי. עולמם של האימפרסיוניסטים היה עולם ממודר עד מאוד, והאדם הפרטי ששכן בו שיקף את החיוץ הזה. הוא היה מסוגל ליחסי־גומלין, שבהם היה מעורב רק חלק מימנו. דומה היה לספינה, הבנויה מדורים־מדורים אטומים למים והעשויה לקבל מים באחד או באחדים מהם, בלי שכל היתר יושפעו מכך – להוציא, כמובן, את העובדה, שאתה עומס על עצמך משקל יתר. כך, למשל, יכלת להגיב לסיזאן בחלק האנאליטי שבך ולהותיר את היתר בלא כל מגע."

קומת קרקע, ההשראה החוזרת לתיקונה, פסח סלבוסקי

מהפכת המידע לא יצרה ביטויי אסתטי חדש מלבד הריק של העולם כנקודת־מוצא־פסימית. היא רק קוברת את האסתטיקה מתחת לערמות של מידע, כמו שהבארוק בזמנו קבר את העולם הישן תחת גיבובו של המקושט.

האסתטיקה של המחשב והשפה הדיגיטלית היא או אפס או אחד, או שאתה שם או שאתה לא.

מרחב האינטרנט הוא אינסופי, אבל הוא תמיד יהיה מספר ולא ערך חושי.

* * *

בימי השלום הרגועים המדיום הוא המסר באופן בו הטכנולוגיה משנה את המנהגים, המחשבות, האיכויות, הנטיות והפולחנים החברתיים ובעיקר בגלל שלמסר אין משהו חדש להגיד, אך בשעת שבר פוליטי ועולמי גורף מתחדד ההבדל והפער בין המסר למדיום, מוסר חדש בא ; המסר הוא הניצחון והניצחון הוא המדיום, כל האמצעים מגויסים למען המטרה של 'ניצחון' –"החיה־הרעה הגדולה" הלא היא האימפריה הרומאית, וכך ממשיכה הקידמה במסעה וכך נולד המושג רב־תחומי. באנלוגיה לכל האמצעים.

"עלינו לעשות זאת למען האלים, שהם ביטוייה הנשגב ביותר של מחשבת רומי, ואיננו יכולים להוציא זאת לפועל אלה בדימוי, בדימוי ובאמצעות פסלו של הדימוי. זאת ולא אחרת הבין העם הרומי כשקרא להעמיד את פסלי, לא כדי לסגוד לי באמנות־שווא בחינת אל שאינני, אלה כדי לחלוק לכהונה אכופת־האלים בה אני נושא, אותה הערצה שביראה שיש לתבוע גם מעם העמים הזרים השוכנים בגבולות הממלכה, שכן בתמונתה של הכהונה הזאת באה התקדמותה של המדינה הזאת לידי ביטוי, התקדמותה שבהכרח לקראת אחדות הממלכה, אשר תיכון בביטחון השלום הרומי ולעולם־ועד." הרמן ברוך, מות וירגיל

באנלוגיה הזאת של אוגוסטוס קיסר רומא, הקידמה היא הפנייה אל האלים אל השלום ואל הניצחון.

ואילו "המודרניזם היא האמנות הפונה אל האינסוף"

"בלי יסוד משותף של הכרה, בלי עקרונות אין הבנה, אין הסבר, אין הוכחה, אין שיכנוע ; המבט המשותף אל האינסופי הוא יסוד כל הבנה הדדית, ובלעדיה הופכת אפילו האמירה הפשוטה בלתי אפשרית…" הרמן ברוך, מות וירגיל

"יש תמונה של קליי הנקראת ,Angelus Novus  מתואר בה מלאך הנראה כמתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך צריך להיראות מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. מקום שבו מופיעה לפנינו שרשרת אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן העדן הסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערמת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנחנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת." ולטר בנימין, תזות על מושג ההיסטוריה

יגאל תומרקין ב 13 שיחות על אמנות המאה ה־20 מביא מכתב של גיום אפולינר Guuillaume Apollinaire:

"באותה שנה נפגש פיקסו הצעיר עם אנדרה דרן ואנרי מאטיס. מפגישה זו נולדה תנועת הפוביזם המפורסמת, שהורכבה ממספר רב של אמנים צעירים, שנועדו ליהפך לקוביסטים. קשה היתה לידת הקוביזם ובתחילה ערבב הקוביזם יותר מכל דבר אחר, טיפול אימפרסיוניסטי עם עוד משהו, בצורות שנרמזו מיצירותיו האחרונות של סיזאן, למשל. מסוף שנה זו ואילך חדל הקוביזם להיות הגזמה של ציור פוביסטי, שהיה בצבעיו האלימים מין צורה מרגיזה של אימפרסיוניזם. מנקודת המבט הפלסטית, נובע הממד הרביעי משלושת הממדים הידועים. הוא מיצג את המונומנטליות, את האין־סופיות של החלל המתפשט לכל עבר, בכל זמן נתון. זהו החלל עצמו, הממד האין־סופי, הממד הרביעי, המעניק לגופים את הפלסטיות. האמנות היוונית היתה תפיסה אנושית ליופי. היא השתמשה באדם כמודד לשלמות."

ובהמשך:

"הקולאז' השתחרר, והפך להיות שפה לגיטימית של הדאדא, לאחר שהקוביזים השתמש בו בצניעות יתר. עבור טריסטאן צארא, ממחוללי הדאדאיזם, היתה מהפכת הקולאז' כלולה באי־ההתאמה שלה, פיסת מציאות יומיומית המוכנסת למערכת יחסים עם כל מציאות אחרת שיצרה הנפש. רעיון זה של קולאז', כתערובת של מציאות השייכת לסדרים שונים, מזהה את האמנות המודרנית, המקובצת, עם עיקרון מטפיזי, מעבר לטכניקה הפשוטה." תומרקין

הקידמה והעתיד הפכו־לרגע־משותף־אחד, עם גילוי החלל במאה העשרים, לרגע של אופוריה, רגע־אחד־משותף של אידיאה משותפת ועוצרת נשימה בה השמרנות נעצה את רגלה בתוך ימי־הביניים המודרניים.

הנחיתה על הירח הייתה אירוע רומנטי־טכנולוגי שספק אם ישוב, אלה אם כן ינחתו פה חייזרים או שהאדם ישיג שליטה מלאה על תנאי האטמוספירה כולה.

כל הסיפור של הקידמה הטכנולוגית, הבינה המלאכותית, חקר המוח, מלחמות כוכבים הם פנטזיה־לא־רומנטית. הם כבר שייכים לעידן הריאליסטי, לסיפורי המלחמה של העתיד. לימי־הביניים של ההווה.

"הסוריאליסטים של היום, שהמשיכו גם בריאליזם הפנטסטי, שייכים לשוק הגלריות ולא לתולדות האמנות. הסוריאליזם האמיתי נגמר בחלומותיו, נסיונותיו ובעיותיו של אנטוניוס הקדוש על־פי הירונימוס בוש, הצייר הגדול בן המאה החמש־עשרה." תומרקין

הפילוסופים הקדמונים לא הכירו את התמונה הפיזיקלית של "חור שחור" המחשתו של אבסורד האדמה. ועל דרך השלילה, שדות הכוחות הפוסט־מודרניים פטרו אותנו מהשימוש במושג דקדנס.

"משעמד בצלה הצפוני של הפירמידה הגדולה בשעת הצהריים, הצהירה השמש על חודה. התמלא ברגש גאווה." תומרקין

ועוד על המודרניות מ-13 שיחות על אמנות של יגאל תומרקין:

"ידוע על ולמנק, שתר אחרי מוזרויות אומנותיות. בטיולים לאורך הסינה, היה קונה אצל סוחרי עתיקות סלים, מסיכות,  עצמים שגולפו בעץ בידי אומנים וראשי שבטים שחורים, שהובאו מאותן מושבות צרפתיות. אין כל ספק שיצירותיו הראשונות התבססו עליהם. בכלל, כל הפוביזם והאקספרסיוניזם ולאחר מכן הקוביזם התבססו כולם על האמנות הפרימיטיבית.

אולי בקונטרסט יכולים אנו לחזור לספרות ולהזכיר את אלבר קאמי, שכתב: "והנה  עיננו רואות אותם מוצגים ואנו מוקסמים מייסורי הצלוב  וממכאובי גווייתו, שנכלאו בדמויות האלה של אלימות ושל יופי, הזועקים מחדש, מדי יום ביומו, באולמות הצוננים של המוזיאונים. סגנונו של הציור טמון במיזוג של טבע והיסטוריה, בנוכחות זו, שנכפתה על המתהווה יום־יום, ללא מאמץ ניכר לפייס את האמנות, את הייחודי עם האוניברסלי. האם לא מסיבה זאת פונות התקופות שלבן יוצא אל אחדות, כתקופה זו שלנו, אל אומניות פרימיטיביות, שבהן הסטיליזציה מהממת וחזקה ביותר." "

"הייתי נסער ומודאג כל כך (יש לזכור שלא עברו אלה ימים מעטים מאז פרשת העיור ברכבת התחתית), שלא הצלחתי לעקוב אחר שיחתם. הם דיברו על פרון (כמובן), על אדריכלות, על תיאוריה כלשהי, ועל האמנות המודרנית. האדריכל נשא עמו גליון של כתב העט "דומוס". הם גמרו את ההלל על מין תרנגול של חרסינה, שעם כל מצוקתי נאלצתי להסתכל בו: הוא היה מעשה ידיו של איטלקי אחד, דורלי או פראטלי (מה זה חשוב?) שודאי העתיק אותו מגרמני ושמו שטאודט, שהוא עצמו העתיקו מפיקסו, שהעתיקו גם הוא מאיזה כושי אפריקני מסכן, אשר לו לבדו לא הכניס התרנגול דולרים."  ארסטו סבטו, על קברים וגיבורים

" – המיתוס, כמו האמנות, הוא שפה. הוא מבטא סוג מסוים של מציאות בדרך היחידה שבה יכולה מציאות זו למצוא את ביטויה. הוא אינו ניתן להעברה בשום שפה אחרת. הנה דוגמא פשוטה: זה עתה האזנת לרביעיה של בלה ברטוק, את יוצאת ומישהו מבקש מימך "להסביר" לו אותה. ודאי שאיש לא יעשה שטות כזאת. אף–על–פי–כן  אנו נוהגים כך לגבי המיתוס, או לגבי יצירה ספרותית. מדי פעם בפעם מבקשים מימני, זה ואחר, שאסביר להם את הדין־וחשבון של העיוורים. בעצם, מה הם רוצים שאסביר להם: את מה שרציתי ויכולתי לומר אמרתי. הוא הדין לגבי החלומות. האנשים רוצים שיסבירו להם את הסיוטים. החלום מבטא את המציאות בדרך היחידה שבא מציאות זו עשויה למצוא את ביטויה." ארסטו סבטו, אבדון

משל על סרונטס ודון קיחוטה

עייף מארצו־ספרד, ביקש חיילו הזקן של המלך נחמה בגיאוגרפיות הנרחבות של אריוסטו, בעמק־הסהר שם מצוי הזמן המתבזבז בחלומות, ובעגל־הפז של מוחמד  שנשדד בידי מונטלאבאן.

מתוך לעג עצמי קליל המציא איש תמים, שדעתו נתבלבלה עליו מרוב קריאה בסיפורי־נפלאות, אשר יצא לחפש מעשי־גבורה וכשפים במקומות פרוזאיים, ששמם אל־טובוסו או מונטיאל.

המציאות-ספרד-הכניעה אותו, ודון קיחוטה מת בכפר מולדתו בשנת 1614, לערך. מיגל דה־סרונטס לא האריך ימים אחריו.

לשניהם-לחולם-ולנחלם היתה כל העלילה הזאת בחינת עימות בין שני עולמות: העולם הדמיוני של ספרי־האבירים ועולם היום־יום הפשוט של המאה השבע־עשרה.

הם לא חשדו כי השנים תקהינה את חודם של הגבולות, לא חשדו כי לא־מנצ'א ומונטיאל ודמותו הצנומה של האביר תהיינה בעתיד פיוטיות לא־פחות מעלילות סינדבד או הגיאוגרפיות הנרחבות של אריוסטו.

שאכן בראשיתה של הספרות-וכן גם בסופה-ניצב המיתוס.

בית חולים דבוטו, ינואר 1995

חורחה, לואיס, בורחס

* * *

אפשר לטעון שמדיום הציור על בד של המאה ה-19 והמאה ה-20 עבר מן העולם; ההכרזה על "מות הציור" ; מקום בו נולד ציור חדש ; ציור אשר ניתן לכנות ציוריות, לא כמטאפורה פסטורלית, אלה כמראה של פעולה, כמו שנעים הליכות או גס הליכות נגזר מהליכה. ה'יש' הממשיך להיות, ממשיך להיעשות, כל פעם מחדש. פעולה אשר צלילה הפנימי חבויה בתוך עצמה.

" העלה פסוק מאוצרו והיה משננו חרש לעצמו:

– יום של עננים מנומרים נשואי־ים.

הפסוק והיום והמראה תאמו זה לזה. מילים. האם בשל צבעיהן?

הוא הניח להם לזהור ולדעוך, גוון אחר גוון: זהב הזריחה, החום־האדמדם והירוק אשר לגן־התפוחים, תכול הגלים, גזת העננים אפורת־האמרה. לא, לא בשל צבעיהן, אלה בשל שיווי־המשקל והאיזון אשר למשפט עצמו. האהב, אם כן, את העליות והירידות המקצביות של המילים יותר מאשר את קשריהן למשמעות ולצבע? ואולי, בהיותו כהה־עינים כהיותו שפל־רוח, נהנה מהשתקפות העולם המוחשי הזוהר דרך מנסרת הלשון רבת־הגונים ועשירת־הביטוי פחות מאשר מן ההתבוננות בעולם פנימי של רגשות אישיים המשתקף בשלמות בפרוזה גמישה וצלולה הסדורה במשפטים." ג'ימס ג'ויס, דמות האמן כאיש צעיר

ניראה שלא ניתן לוותר על החמימות, הארעיות, הזולות, הבסיסיות, והפשטות של קיום הציור.

דבר המזכיר את האינטימיות של הבית הפשוט, החם.

המושג האאוטסיידר בציור הוא פונקציונלי, מגמתי ומפשט וגם מסיר את האחריות מן הצייר עצמו.

המילה 'תהליך' מתאימה והולמת הרבה יותר לאנשי שוליים ולהולכים על הקצה. מן הילד ועד החובבן.

"ההתייחסות אל האמן היא כאל סטייה, מוזרות חברתית – "פריק"." 13 שיחות על אמנות

"הוא צודק, אדם צריך ללמוד את מקצועו. אבל לא טוב בשום פנים ללמוד אותו תוך שעבוד למרותם של מורים התוקעים בראשך בכוח את אופן־ראייתם שלהם…. "      אמיל זולא, היצירה

'תרבות זולה' על משקל הסרט "ספרות זולה" יתאים כדי לתאר סוגים רבים של ציורים.

ציורים רבים, מתאמים להיות תלויים במקומות מפוקפקים.

אמנות הפופ שבתחילתה הייתה אמנות ביקורתית, רצתה להגיד משהו על העולם (ונאחזה באמנות הקונספטואלית) – הפכה לסגנון חיים. תרבות ההמונים בכללה עם הקולנוע והטלוויזיה יצרה את הסטייל והשיק,(ההילה הבנימינית הפכה לאור מסנוור חם וסמיך). הפנים של האמנות והפנים של הבית נהיו לאחד. ראו ערך "ריאליזם קפיטליסטי". ההילה אצל בנימין שמסמלת את המרחק בין המקור להעתק נהרסה כליל לא על-ידי השעתוק והקיטש אלה על ידי הוולגריות של הפרסום ; "הלהיטות הראליסטית" בשירות המדיה.(להיות חלק מן העולם ולהרוויח מכך)

"לסלוואדור דאלי הייתי מוסיף את שאגאל, גם הוא רוכל פוגרומים ותנ"ך, ומקובל על ההמון והבורגנות. כמו חלק מאמנות הפופ, אשר במקום לעמוד בעמדה קריטית וביקורתית, מול הקיטש ותרבות ההמון – היא הופכת אותו לפולחן. ואז אומר אותו איש המון: "או, אתא רואה, זהו! אותו האיש אותו אני מבין. אני מבין בקבוק קוקה־קולה וקומיק־סטריפ במוזיאון." 13 שיחות על אמנות

"פיקסו משיב מלחמה שערה על כל אותן האשמות ולכל אותו המון:" מה הוא אמן, לדעתכם – מטומטם בעל עיניים – אם הוא צייר, או בעל אוזניים – אם הוא מוסיקאי, או נבל בכל מפלס בלבבו אם הוא משורר? ואפילו מתגושש – האם הוא רק שרירים? להיפך. הוא בעת ובעונה אחת גם יצור פוליטי, הער למאורעות קורעי לב, בוערים ושמחים, עליהם הוא מגיב בכל דרך אפשרית. איך אפשר שלא לחוש עניין באחרים ולהסתגר באדישות, במגדל שן, להינתק מהחיים? הציור לא נועד לקשט דירות. הציור הוא כלי מלחמה." " מתוך 13 שיחות על אמנות

אך יתכן שגם זו שרלטנות;

הטענה שמחוץ לסטודיו מתרחשים הדברים היותר חשובים היותר מעניינים והיותר מאתגרים, היא הטענה שעומדת במרכזה של האמנות החברתית, אשר שיאה מתגשם באמנות המייצג ובאמנות עיתונאית, אם קיים אוקסימורון כזה.

כי הרי כל תחום אפשר להביא לדרגה של 'אמנות'.

אמנות המלחמה, ואמנות הפוליטיקה

אדם מפויס יאמין באמנות, ולכן קיים המושג 'זונה פוליטית', האמנות היא חלק מן הבורגנות האקטיביסטית.

* * *

"מה זה בדיוק? מה יהיה עם כל זה? מה יהיה עם כל זה בסוף? מה יהיה עם כל זה אחרי שאנחנו, הדור של רפי לביא, והדור וחצי שלאחרינו, לא נהיה פה יותר? מי יגן על זה, על היצירה של רפי לביא, כלומר מי יידע לדבר על זה? מי יידע מה זה בדיוק? מי בעוד דור וחצי יגן על הפיסול של יחיאל שמי? מי ידאג שהפסלים שלו לא יהיו תצורות חסרות פשר מוטלות על האדמה פה ושם בארץ ישראל?" אדם ברוך, מה נשמע בבית

אמנות ישראלית, העיר תל אביב, שמתעקשת להיות מרכז פלורליסטי.

נרטיב האמנות הישראלי שתחילתו בכנעניות והמשכו במודרניזם ובקונספטואלי-זים הגיע למצב שאפשר לכנותו סוגה סמנטית תרבותית. אשר מיוצגת במטבע הלשון "שוחרי אמנות".

לטובת האמנות הישראלית עומדים אלו המצליחים לנהל קריירה בעולם הגדול ותפקידם של הקשרים הבין אישיים בשאלת הסמכות והמעמד הוא קריטי.

גם מעגל המורים במוסדות ובמוזיאונים "(אפשר לתארו כמעגל רוקדי הורה)"

פרסי אמן, קול קורא, חילופי סטודנטים, שהות אמן, שם קוד 'פרויקט', שם קוד 'מעודכן' וקורסים ללמידת איך להיות אמן מצליח הם חלק מהדרישות המעשיות לשימור הדקדנס.

"והוא שב אל דברי ניטשה: אפשר שמישהו יצליח לכתוב משהו אמיתי כאשר שאט־הנפש כלפי הסופרים ודבריהם יגיע לדרגה שאין עוד לעמוד בה, שאט־נפש אמיתי, שיש בו להביא לידי הקאה כשאך רואים אחת מאותן מסיבות־קוקטייל של אמנים המקשקשים על המוות ומתחרים על הפרס העירוני. ואחר־כך, במרחק של מיליון קילומטרים  מכל אותם יצורים ריקים, צרי־עין, מושחתים, מזוהמים, צבועים, להתחיל לשאוף אוויר צח וטהור, לשוחח ללא בושה עם בור ועם־הארץ שאינו יודע קרוא וכתוב, כמו קרלוצ'ו, ליצור משהו בידיים: לחפור תעלת־ניקוז קטנה, לבנות גשרון קטן, משהו צנוע, אבל טהור ומדוייק. משהו מועיל. ארנסטו סבטו, אבדון.

"  – הדילמה, ידידי הצעירים, אינה ספרות סוציאלית או ספרות אינדיבידואלית… הדילמה היא בין הרציני לבין קל־הדעת. בשעה שילדים חפים מפשע נהרגים בווייטנאם, בשעה שיצורי־אנוש חפים מעונים על־פני שלושה־רבעים של כדור־הארץ, בשעה שהרעב והייאוש שולטים בחלק הארי של העולם, מובן לי בהחלט שטוענים נגד סוג מסויים של ספרות… אך נגד איזה סוג, ידידי הצעירים…" ארנסטו סבטו, אבדון

הריידי מייד של מרסל דושמפ ייסד סוג חדש של קיימות קונספטואלית שמקורו ביקורת על פולחן האמנות. אך בעזרת הצלחת המהלך הזה המוזיאון ובת כוחו הגלריה פתחו את שעריהם לכל אפשרות של מהלך קונצפטואלי וקיימות.

'המזרקה' הוצגה לראשונה ב 1917 ואילו "בגידת הדימויים" ב-1929; כלומר 'ציור של מקטרת' בה אחרי ריידי־מייד היפותטי של מקטרת, כי הרי לא צריך ציור, אם ישנה מקטרת. לכן מן הסתם 'בגידת הדימויים' היא גם תגובה ל 'מזרקה'.

אמנים הם לבנים בתוך הסמנטיקה הכללית של המוזיאון. כאשר תפקידו ההיסטורי הפוליטי והקהילתי של המוזיאון גדול, דומיננטי ואימננטי מתפקידו האמנותי.

האם יש אמנות חדשה? או זו תחרות רעיונות? נראות חדשה? עיצובים? חומרים חדשים? טכנולוגיה? מדע? אילוסטרציות של רעיונות? פעילויות חברתיות?

הראשים שראשם כוורת, כייסום של רעיון, מפגש בין העולם הקלאסי לבין הטבע הם חידוש אפשרי. כלומר תרבות אקולוגית.

משתמשים בתואר אמנות לכל תחום מתחומי החיים.

אמנות כ'סוגה־סמנטית־תרבותית' מעניקה תווית של אמנות למה שהיא מכניסה אל תוך חללי האמנות.

המוזיאון הוא חלל להשכרה לפעילות ציבורית ופרטית. וגם אנשי המוזיאון מודים שפעילות המוזיאון היא חלק מן תרבות הפנאי.

מקדש פלורליסטי ממוזג ומתורבת.

* * *

ליגאל תומרקין לא היתה הפרספקטיבה הנדרשת כדי לבקר את הצלחת מהלכו התרבותי של אינדי־וורהול למרות שהוא הבין היטב את משמעותו:

"בפרספקטיבה של וורהול המסת הציור אל תוך אמצעי התקשורת כבר החלה. אבל הדרמה של האמנות היום נמצאת באפשרות, שעדיין קיים בה כוח ליצור את אופיו של יוצרה." תומרקין 1985

את דושאן ותרומתו הוא מציל מפני הקונצפטואליים מנותקי המסורת כלשונו:

"אל לנו לשכוח שדושאן התחיל כצייר קוביסטי בינוני. אולם חוש האבחנה העדין והאינטליגנציה הגבוהה הצילו אותו מן השיכחה. הוא יצר את ראי האבסורד לטכנולוגיה ולעולם החפצים. ועל כך שמורה לו זכות הראשונים: הבלעדיות. מרסל דושאן סגר את הדלתות ולא השאיר פתח רב לחידוש, ליורשיו הרבים באשר הם."

תומרקין האמין בראיה של אמנות, באינטליגנציה וויזואלית אשר יודעת את העבר: "זה הרואה יודע". והיה פסל של חומר, עז מבע, ורווי טקסטים בראשו.

"התכנים כלומר הספרות, הופכים למשטחים של צבע וקו."

כאיש אמנות, אמן רחב אופקים, בעל־סמכה באמנות הוא מציין את הסרטים הסוריאליסטים הראשונים, את אופיו של הצילום כאמנות, הסיפור המסופר דרך הצילומים, את התוצאות הניתנות להשגה רק בצילום כמדיה חדשה, כמו כל מדיה חדשה ואת ההכרחיות להיות בשטח מחוץ לסטודיו.

"אנו קוראים את הסיפור דרך הצילום. ספרות של צילום ורצף אירועים חשובה לדעתי בהרבה מצילום אחד ויחיד. זה באמת כוחם של הצילום ושל העריכה הטובה, המגיעים לפסגה, אולי בדרך השלילה, בקולנוע."

בהמשך לתומרקין, אני מזכיר את מיכאל סגן־כהן, ולא בגלל האמנות־עיון, או דמות האמן־נביא, או חזות של אמן ישראלי, אלה דווקא בגלל שהוא דוגמא מובהקת שהרשימה אותי מאוד איך טקסט משפיע על אמנות.

האמנות הקונצפטואלית הישראלית מתפצלת לשלושה ראשים; העיונית, הפוליטית והרוחנית.

* * *

אל מול תמונת הדקדנס הזו של האמנות העכשווית ולמרות טענתו של סלבוסקי לאחידות וסופיות הביטוי העצמי, ניתן להתרכז במדיום הציור לבדו ; כביכול מעשה אנכרוניסטי, בכך להשוות את הציור כולו לתרבות הכדורגל; כדמיון בין פורמטים; ליראות באמנות כמו דת אשר מפעם לפעם מופיע בא כוכב על בולט בשמי האמנות, בולט בכישרונו, בולט באינטליגנציה הוויזואלית שלו, בולט באישיותו וכך ליראות בה דת חילונית.

ציירים בעלי סגנון ציור פיגורטיבי הם בעלי יתרון על כר־הדשא מכיוון שהם משחקים משחק שהוא מובן יותר ויציב יותר אך לוו דווקא מקורי יותר.

דרך האנלוגיה המוזרה הזו אפשר לחזור אל הציוריות; ציור חדש נולד;

הציוריות של הצייר היא גם חתימתו, מבלי לעבור לגרפולוגיה, נושא הציור שריר וקיים, לעולם לא יהיה ציור מקורי זהה לציור מקורי אחר, ואם יבוא אדם שיצייר בסגנון דומה לצייר אחר, אז לא יהיה זה צייר מקורי, אלה אם כן מדובר בארכיטיפ וגם אז יהיה ניתן לזהות את השונה בתוך הניואנסים.

בעוד הציור המסורתי וגם המודרני היה בנוי על שיטת ציור מובנת שכבות אשר היוותה אסכולה כוללת הן טכנית והן רעיונית, הציור החדש מתאפיין בציירים בעלי כתב־יד מקורי. רפי לביא הוא כתב־יד , יאיר גרבוז הוא כתב־יד. כתבי־יד בעלות סמכות דידקטית. בעלות אייכות.

מעיד יאיר גרבוז בקטע אישי מאוד בפרק האחרון של "כל הסיכויים שבקרוב תעבור פה רכבת" מגדל בבל / על הנגב יורד ליל סתיו / וגם הפופ מתקדם :

"בכל אני יכול לעמוד, כמו שאומרים בגבורה, מלבד בשתיקתו קורעת־הלב של אבי ובצערם התמים התהומי והמתריס של ילדי. כאשר היא היתה עדיין איתנו, ציירתי אותה ואת אבא שלי (ודודה זקנה באמצע), ועל הציור כתבתי: 'מדוע לציירים אין תחביבים?' כתבתי גם 'פשוט מאוד'. זה היה ציור לא אופייני לי, שניראה דידקטי כמו דרשת־בר מיצווה עם תודה להורי שהביאוני עד הלום והבטחות חבוטות להיות ילד טוב ולשמוע בקולם. ציור מתחנחן ומתחנן, צבעוני מאוד, מרשים הדיוטות, אולי הציור האמיץ ביותר שציירתי בחיי, כי ידעתי מראש שהוא לא יהיה ציור טוב, שאני מוותר על 'כתב יד' שלי, על 'הסגנון' על הבגרות והתחכום. ידעתי שהוא ציור של נתינה, של הימנעות מהתנגשות, כמו ציור מגויס, ציור מביך ורחב־לב הדוחה בסנטימנטליות שלו, ציור מעליב בפשטותו, ציור שאומרים עליו פלקט, ציור רך כמו לחם למבקרים קטלניים."

גרבוז מציין כתב־יד וסגנון מבלי להבדיל ביניהם. בעוד הסגנון הוא בהחלט צורה ובעל השם תואר 'מסגונן' המעיד סמנטית על הכלליות שלו. כתב יד הוא ערך פנימי.

כתב־יד לא במובנו הספרותי, לא כהעותק המקורי, אלה במובנו הציורי, כחד פעמיות.

ההבדל בין כתב־יד לסגנון טומן בחובו אמת על טיבה של האמנות. כאשר הסגנון מבטא את הסחורה המזוהה של האמנות, את רוח התקופה, בעוד כתב היד מעיד על מקוריותו על חד־פעמיותו ועל ההכרח שבו ; על וודאותו ההפכפכה.

וזו מבחינה פילוסופית או פורמאלית ההבחנה החשובה ביותר; זה האלמנט המצביע על החילוניות.

לעולם לא יחזור צייר אותנטי ולמעשה גם כל אדם על יצירתו שלו עצמו לאשורה.

באופן הזה חד־פעמיות ופלסטיות מקבלים משמעות של רגע בזמן.

"חדל להציק לי בפאז'רול זה שלך! אתה חושב שאנחנו טיפשים יותר משהננו!.. הבט! אתה רואה את הצייר הגדול העומד כאן. כן האדון הצעיר הזה אשר לפניך! ובכן, כל התחבולה מסתכמת בכך שגונבים ממנו את מקוריותו ומתקינים אותה לפי המתכון התפל של 'בית־הספר לאומניות יפות'! בהחלט! לוקחים משהו מודרני, צובעים בבהיר, אבל שומרים על הרישום השגרתי והמדויק, על הקומפוזיציה הנעימה המקובלת על הכל, בקיצור, על הנוסחה שמלמדים שם להנאתם של הבורגנים. ומטבילים את זה בזריזות, אה! אותה זריזות נתעבת של האצבעות, שבאותה מידה ישכילו לפסל אגוזי־קוקוס, אותה זריזות חלקלקה, נעימה, הגורמת להצלחה, שצריך היה להעניש עליה עם עבודת פרך, אתה שומע?"    אמיל זולא, היצירה

* * *

"הוא וידא, שהתרכוס עם כתב־היד של "איניאיס" לצדו בלי שיד אדם נגעה בו, וכשהוא בוהה בכוכבת המערבית השוקעת ויורדת, משך את אדרתו עד לסנטר ; קפא." מות וירגיל, הרמן ברוך

כתב־יד במובנו המסורתי הוא המקור הכתוב שמימנו מעתיקים את העתק הראשון הנקי מתיקונים. לעומתו המושג הציורי של כתב־יד, הוא חילון וחילול של הכתב־יד המסורתי בעצם היותו ביצוע חד־פעמי.

אומנם קיימים רפרודוקציות והעתקים וכמובן זיופים אבל במהות הציוריות הוא ארוע־חד־פעמי.

נכון שציירים מצליחים נותנים לעוזרים ושוליות לצייר במקומם אבל זה רק לאחר שהם הכינו תוכניות מבעוד מועד וגם זה לרוב רק אחרי שכתב היד שלהם כבר קיבל גושפנקה של סגנון או ששמם כבר הולך לפניהם. או שכל המהות הציורית שלהם היא זיוף תרבותי לצרכים כלכליים.

ולכן גם פולחן האמנות המערבית והמודרנית, התיירות בעקבות האמנות, הוא כל־כך אפקטיבי.

נכון שהציור הוא רעיון עוד לפני שהוא ביצוע חד־פעמי, אבל הוא איננו יכול להיות רק רעיון.

ניסיתי כמה פעמים לצייר ציורים שאבדו לי והיו יקרים לי, אף פעם לא הצלחתי לשחזר את האירוע.

גם סופר לא יכתוב אותו הספר פעמיים, אבל כיוון שספר מדפסים במספר עותקים אין כמיהה כזו בכלל.

ועוד משהו מיאיר גרבוז; אני מצטט את גליה יהב: "אם אתה רוצה מהות, יש לך רק את יאיר גרבוז", גליה יהב וגרבוז היו חלק מצוות המורים במדרשה לאמנות בבית־ברל.

"זה דבר יפה". גרבוז שבוי בצורך לדבר על אמנות. לדבר כולל לכתוב. "אני חושב שלשבת ולכתוב זה דבר יפה, ואם אין מה לכתוב יפה, להעתיק". הדיבור המיתמם("זה דבר יפה") הנו אירוני ("להעתיק"), והאירוניה תמימה. שומדבר אירוני לא זר לגרבוז, ואם זאת תמימות הנה תכונה שלו.גם כצייר. תמימות במובנה כיושר. הצייר הזה הנו איש מילים. כי הציור הנו בבואת מילים. הדיבור משלים את הציור, לא רק מפרש אותו: ידו הארוכה של הציור.

אדם ברוך, מה נשמע בבית, יאיר גרבוז דובר עברית

* * *

הפולחן המודרני חסר השוואה מול המסורת, גם אם ניקח ציור של פיקאסו הוא יהיה כמו מדורה קטנה בחלל עצום תחת השמיים, ההד היוצא מן המסורת יש לו אקו אינסופי.

המסורת קשורה לזיכרון, לא לידע של ראיתי ועשיתי.

שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון

ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

בואכם לשלום מלאכי השלום מלאכי עליון

ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

"בעם מקננות נבואות־שבלב יותר מביחיד. כי כלל־תחושתו עמומה וכבדה ממחשבתה של נשמת יחיד, עמומה וכבדה יותר, פראית ונבוכה יותר מקננת בקירבו הזעקה לגואל-עולם." מות וירגיל, הרמן ברוך

" – כי אהבה היא נכונות ממתינה, הכול בה הוא המתנה ארוכת-רוח, כי אהבה היא נכונות יצירה : עדיין לא וכבר, על המפתן הזה ניצבת אהבה, היא ניצבת בפרוזדור המציאות, במקום בו השער עתיד להיפתח, כדי שאפשר יהיה לחצות את הגבול הפתוח מן הבן־תמותה, בהיפתחו ליקיצה, בהיפתחו ללידה מחדש, בהיפתחו ללשון התחייה שקמה לתחייה, שמעולם לא נשמעה, שתמיד מיוחלת היתה, בסופיות גואלת, בהיפתחו לגזר־הדין הנחרץ שעתיד הוא להדהד מחוץ לכל ישות־חלום, מחוץ לעולם, מחוץ לחלל, מחוץ לזמן, הו, לפני התחדשות יצירה כזאת ניצבת אהבה, בעצמה עוד אפופת דימדומים, בעצמה עוד מאזינה, ואף־על־פי־כן כבר עזרה מקיצה, יקיצה מתעוררת  – " הרמן ברוך, מות וירגיל

" – הו שיבה הביתה! שיבה אל האלוהי, שיבה אל האנושי! בן־תמותה הוא לנו הזולת שאת גורלו לא נטלנו עלינו, ששום עזרה לא השפענו עליו, האדם הבלתי־אהוב שאיננו מכילים בקירבנו ואשר שללנו בכך את יכולתו להקיפינו בתוכיות בישותו, הו, בלתי־אלוהי הוא לנו, בלתי־אלוהיים אנחנו עימו, כה מקרה עם המקרה, עד שכמעט איננו יודעים אם זה המופיע לעינינו כחי־וקיים, החולף על פנינו, המועד על פנינו, והפונה בפנייה הבאה, שמא, בהיותו יציר־גורל ככול האדם, יציר-גורל כמונו, לא מת כבר מזמן או אפילו טרם נולד –

 "  הרמן ברוך, מות וירגיל– הו שיבה הביתה! הו, פלוטייה! –

* * *

"כולנו למדנו לצייר בגן" זוהי פעולה אינטלקטואלית ראשונית של ארגון, גילוי, פתרון והמצאת הביטוי. עוד מבלי לדעת מהו כסף, מהי קריירה ומהי סמכות.

גלגול כדור בוץ בין כפות הידיים עד שהוא הופך לסימטרי ומבריק זו פעולה אינטואיטיבית־משחקית, ציור על נייר זו פעולה חינוכית.

"מויניהן שח אל אוזנו של סטיפן ולחש:

– מה לא אתן בעבור ביצים אליפסואידיות! רוצו אחרי, גבירותי, בחיל הפרשים אני!" ג'ויס

לא נימצא אמן שלא צייר איי שם בתחילת חייו או דרכו האמנותית.

הפעולה הזאת הראשונית, עם תוספת 'הד־התשוקה־המינית' צוברת שאיפות ומטרות אך ממשיכה להיות נטועה באותו מקום ראשוני, כאובססיה ראשונית של חיפוש אחר המפתיע.

"ברחם־הבתולים של הדמיון נעשתה המלה בשר." ג'ויס

"והוא שנדד עימהם, הוא, החייה הזקופה, הוא, שהפך נטול־עפעף, שהפך חשוך־שינה, בעל עיני־דג, בעל לבב־דג, הוא עמד בביצות־החוף, זקוף מלוא־קומתו ניצב שם, מכוסה עשב־ים, מכוסה קשקשים, דמוי־צפרדע, ארוג־צמחים, דמוי צמח, רק שירת הספירות לא נדמה לו, הוא הוסיף לשומעה, היא הוסיפה להדהד; כי בן־אדם נישאר, מאום לא אבד מימנו, בלתי־אבוד המשיך לרטט בו רחש־הנדודים הגדול של האדם, וכוכב־המזרח המשיך לזרוח לו מעל ראשו." הרמן ברוך, מות וירגיל

'אובססיה אסתטית', 'מאה־שנים של בדידות', אמן פוגש אמן ואין לו מה להגיד.

המנייה־דיפרסיבי הנימצא במופקר המחפש ומגשש אחר ההישג.

פעולה שלא עוזבת, וכל הזמן מתוך הריקנות והגודש המנטאלי והרגשי גורמת למוטיבציה לחולל אירועים ולהעמיד שוב את הציור על מקומו.

חדווה פרודוקטיבית ואובססיה־אסתטית החוצבת מנהרה בתוך האגו.

"סוד המצב האנושי הוא, שאין שיווי־משקל בין האדם וכוחות הטבע הסובבים אותו, הגדולים ממנו לאין־קץ כשהוא איננו פועל; שיווי־משקל יש רק בפעולה, שבאמצעותה אדם יוצר מחדש את חייו בעבודה." הכובד והחסד, סימון וייל

"הפעולה," כה אמר, "היא יעודו הראשון של האדם, והוא חייב לדעת לנצל כל שעת בינים שניתנה לו למנוחה, כדי להגיע להכרה ברורה יותר של העולם החיצוני, למען הקל על המשך פעולתו." וילהלם מייסטר, גיתה

או אז ילמד להבין את המילה "היה", זו האימרה אשר בפי המאבק, הסבל והמיאוס, ברדתם על האדם, להזכיר לו יסוד קיומו מהו – עבר מת"הווה"לעולמים. ובהביא עמו בסופו־של־דבר המוות את השיכחה המיוחלת, הוא מועל יחד עם זאת בהווה ובעצם הקיום ומטביע בכך את חותמו על ההכרה ההיא ; שהקיום אינו אלא שרשרת בלתי־פוסקת של מה־שהיה, דבר החי על שלילת עצמו, על כילוי עצמו, על סתירת עצמו.          פרידריך ניטשה, כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה

"להמציא את עצמו מחדש"

לצייר עוד ציור, לחזור למצב של סיפוק, של לדעת מי אתה, לעשות זאת שוב.

הלוויתן הלבן מובי-דיק בתוך האוקיינוס השקט והגואה של המנייה, האוקיינוס של התודעה, האוקיינוס של ההכרה, האוקיינוס של האינטואיציה, האוקיינוס של הדימויים, היצירה היא התשוקה ההופכת לכוח אל מול החרדה. היצירה הודפת את אי הוודאות, היצירה היא אומץ.

"(שכן אומץ לבם של מעטים חסין כנגד הרהורים מתמשכים בלא מעש)"….  מובי-דיק, הרמן מלוויל

הנה הוא, בונגראן, על אף התחכמותו, עדיין אינו מבין בזה מאומה. עם כל יצירה חדשה הוא מתחיל מבראשית, ממש הטחת ראש בכותל.    אמיל זולא , היצירה

תמיד חש בדופק משונה זה, כמעט וולקאני, תמיד ליוותהו נחשת חיים פלאיים, חיים לעצמם, של ידיו, נחשה שנאסרה עליה פעם ולתמיד לעבור את סף ההכרה, משל אורבת סכנה סתומה בהכרה כזאת, וכשהוא כהרגלו, וכפי שנהג גם עכשיו, סובב את טבעת־החותם, כולה מלאכת־מחשבת, ומשהו לא־גברית בשל מלאכת־מחשבת זו, הענודה על אצבע ימינו, הרי לא היה זה אלא משום שדימה שבכך ישכיל לרחק את הסכנה הסתומה ההיא, שבכך ישכיל להשקיט את ערגת ידיו, שבכך ישכיל להביאן לאיזה ריסון עצמי, לעמעם את חרדתן, חרדה שוקקת של ידי־איכרים, שכבר לעולם לא יותן להן לתפוס במחרשה, לא יותן להן לתפוס במשך־הזרע, ועל כן למדו לתפוס בבלתי־ניתן־לתפיסה, חרדה נחשנית של ידיים, שמשנושלו מן האדמה לא נותר להן לרצונן לצור־צורות דבר זולת עצמן, ביקום בלתי־נתפס,      הרמן ברוך, מות וירגיל

אובססיה אסתטית; גם אם אין נקמה כדוגמת הליוויתן הלבן מניעה את הצייר אלה רק כוח רצונו; רצונו להוכיח. מלוויל מתריע ברומן מובי­ דיק על הספקות של אנשי היבשה (הבורים בדייג) להאמין באפשרות איתורו של לוויתן בודד בכל האוקיינוס הענק והעצום ועל כך שיתכן שיראו בסיפורו סיפור לא אמיתי אלה דמיוני או גרוע יותר מכך; משל זוועתי. הציור; כמו מובי דיק הוא סיפור אפי ; להיות צייר הוא חטא בתוך חלל ההכרה, בדמותו של סכנה, באנלוגיה לאסון כמו נקמה בלווייתן הלבן.

"ישמעאל הרי שרד כדי לספר את סיפורו."

* * *

המרחק הנפתח בין הפעולה הילדותית להבנה הבוגרת היא מרחב ציורי של מהות. – האמנות היא תקשורת. האם מקשיבים לי? האם מאמינים לי? האם יתכן שאתה לא מאמין לי יותר כי טעיתי בהנחיית כיוונו של הציור של עצמי?

"עד מה נעשים אנו נאמנים לעצמנו, כאשר האחרים מאשרים את מחשבותינו במלואן."  וילהלם מייסטר

הרי חיפשת את טעותי בכדי לתת מענה לאי יכולתך לפסול אותי,(אתה לא מאמין בקיומו של הלויתן) להעביר עלי ביקורת, למצוא תירוץ לשכלך.

לאמת את שיגעוני.

"במזל גמור הצילה אותו האונייה לבסוף; אולם מאותה שעה התהלך הכושי הקטן על הסיפון כאידיוט; זה, לפחות, מה שאמרו עליו. הים בלעגו שימר את גופו הסופי, וטיבע את אינסופיות נשמתו. לא טבוע לגמרי, בכל אופן. אלה נישא חי אל מעמקים מופלאים,  שם ריצדו לנגד עיניו הכבויות צורות מוזרות של העולם טרום הבריאה הנטול פניות; ובן הים הכילי, השכל, חשף את אוצרותיו החבויים; ובן הנצחים המאושרים, חסרי הלב, הצעירים לעד, ראה פיפ את המוני האלמוגים החיים במלוא נוכחות האל, אשר מרקיע המים ברא את רקיע השמים האדיר. הוא ראה את רגלו של אלוהים מניעה את דוושת הנול, וסיפר על כך; אשר על כן כינו אותו עמיתיו לספינה משוגע. כך שיגעון האדם הוא חוכמת השמים;  ובהיותו סכל, משיג האדם לבסוף אותה חוכמה שמימית, שהיא בעיני השכל, מופרכת ומחוץ לגדר; ולטוב או לרע, הוא מרגיש אז חסין לכול, אדיש כאלוהיו." הרמן מלוויל, מובי דיק

צוות 'הפיקווד' בפיקודו של קפטן אחאב, פורק עול לאחר גילויי מטרת מסעם –

" איזה דיבוק שטני אחז בנשמותיהם, נטע בהן לפעמים שנאה עזה כמעט כשנאתו:  ועשה את הלוויתן הלבן לאויבם הקשה מנשוא בה במידה שהיה אויבו? כיצד אירע כל זאת – מה היה להם הלוויתן הלבן, או כיצד הפך להיות בתת־הכרתם, באופן מעורפל ובלתי צפוי, לשטן הגדול המחליק במי החיים, מתן תשובות לשאלות אלה פרושו צלילה עמוקה מיכולתו של ישמעאל. הכורה החשאי החופר בכולנו, מי ידע על סמך צליל מכושו העמום ומשנה את כיוונו תכופות, להיכן מובילה המנהרה שהוא עמל עליה? מי אינו חש בפיתוי שאין לעמוד בפניו? איזו דוגית יכולה לעמוד כנגד אוניית מלחמה בת שבעים וארבעה תותחים הסוחפת אותה?" הרמן מלוויל, מובי דיק

האם 'האובססיה־האסתטית' היא קיצור דרך?

קיצור הדרך, היא הדרך הקצרה ביותר לכיסוי מירב השטח אם נחשוב על משפט פיתגורס כדרך מדדיה. שטח תודעתו של אדם ההולך בדרכו הקצרה ביותר כדי להגיע ליעדו, דרך החוצצת בין האמנות לתרבות הצריכה והטכנולוגיה מבלי לחשוב על ראקציונריות. על אנכרוניזם.

" -טוב אמר מק־קן ומיצמץ בשפתיו. אתה, אם כן, ראקציונר ?

  -נדמה לך שאתה עושה  עלי רושם, כשאתה מנופף בחרב־העץ שלך ? שאל סטיפן. " ג'ויס

מהותו של הציור היום, לא יכול להיות אלה סוג של אופוזיציה הנעה בתוך המרחב האנושי של מערכות הרווח המקצועיות.

* * *

מוסדות אמנות, מורכבים ממורים המתחככים בסטודנטים, רצוף באלמנטים של סדר שרירותי, ובאפיונים ילדותיים של סמכות וכוח.

"לאחרונה נשמעו לו משפטים אחדים שחרצו מוריו ילדותיים במקצת וגרמו לו שיחוש צער וחרטה כאילו היה חולף אט־אט מעולם שהוא מורגל בו ושומע את שפתו בפעם האחרונה" ג'ימס ג'ויס ,דיוקן האמן כאיש צעיר

היחסים בין מורים לסטודנטים, הוא המגדיר את האמן, סטודנטים נוטים לבחור להם אב גם אם הוא איננו רוצה בכך.

"תימנע מנערי הקולג', טפלים, התחייבויות לעתיד, סנטימנט, וחוסר טקט." בן־עשירים, פ.סקוט פיצגירלד

"באמנות הישראלית אין 'רצח אב' ישנו רק אימוץ אבות."

" רפי לביא לא ביצע רצח־אב בשביל להחיות עצמו כמודרניסט. איש בהיסטוריה של האמנות הישראלית לא ביצע רצח־אב. לא היה בכך צורך. יונקים פה עד גיל ארבעים. לביא לא רצח את "האב זריצקי". אין באמנות הישראלית "ציור לבן" נוסח רוברט ראושנברג המוחק ציור של דה־קונינג, בשביל לייצר לעצמו מרחב חיים מחוץ להשראת דה־קונינג." אדם ברוך, מה נשמע בבית

* * *

הצייר מצייר כדי לחשוב, הציור הוא שפה אדמית כלשונו של בנימין, הוא פרגמנט, הוא סגור בתוך עצמו, הרמטי.

או שבמקרה של הצייר המסתתר מאחורי הציור מדובר פשוט "בלוזר", חדל־אישים המסרב/מפחד להיות 'טראש' להרוויח את כספו מן האדמה המטאפורית ; "חלשלוש" "נרקיסיסט קטן" ; האם אפשר לומר "לוזר" בתחושה מסוימת של גאווה ; "אנטי גיבור" בדרך שאין בה אירוניה, כי את האירוניה אי אפשר לקבל, היא שקר כפול ; מפלה המוצגת בכובד ראש ; עדיפה מימנה היא הסרקזם ,עליזות מהטלת או פשוט שירה.

" קרנלי תפס בזרועו, הסב אותו לאחור כדי להוליכו בחזרה לבר גן־ליסון. צחק צחוק כמעט שובבני ולחץ את זרועו של סטיפן בחיבה של קשיש מימנו.

    -ערמה, באמת! אמר. כך אתה? משורר מסכן שכמוך! " ג'ויס

השפה מפרידה בין הפחדן למוג־הלב.

מוג־לב הוא השקרן

* * *

על קברים וגיבורים, ארנסטו סבטו *שדון הפרברטיות :

"כל סיפורי־הבדים  הנדיבים האלה על יהודה איש־קריות מעידים על נטיה לרפיסות ולפחדנות. נסיגה וויתור לנוכח הדברים העילאיים, לנוכח הטוב המוחלט והרע המוחלט. מכאן יוצא שהיום שקרן אינו שקרן – הוא פוליטיקאי. מנסים באופן אלגנטי להציל את השטן, כאילו אומרים: השד אינו כה נורא כמו שמתארים אותו!" הוא הביט בהם כתובע מהם הסבר. "האמת היא ההפך הגמור: השד הרבה יותר נורא מכפי שאנשים אלה מתארים אותו. לא זו בלבד שהם פילוסופים גרועים, חמור אך יותר לגביהם הוא שהם סופרים גרועים.  כי הם אפילו אינם מבחינים במציאות פסיכולוגית יסודית זו שעוד אריסטו ראה אותה בבירור: היסוד שאדגר אלן פו כינה אותו the imp of perversity*. הסופרים הגדולים של המאה הקודמת ראו זאת בבהירות – החל  בבלייק וכלה בדוסטויבסקי. אך כמובן…"

"ומה דעתך על הסיפור בדבר יהודה איש־קריות?"

"פעם אחת אמר לי כומר אירי: בורחס הוא סופר אנגלי שהולך אל הפרברים לחלל שם שמים. ראוי היה שיוסיף: אל פרברי בואונוס איירס ואל פרברי הפילוסופיה. ההגיון התיאולוגי שמציג לפנינו אדון בורחס־סיירנסן, קנטאור זה שחלקו סקנדינבי וחלקו תושב בואנוס איירס, אין בו היגיון ואפילו לא מראית של היגיון. זו תיאולוגיה מצוירת. גם אני, אילו אני צייר מן הזרם המופשט, הייתי יכול לצייר תרנגולת כמשולש עם כמה נקודות; אבל מזה אי־אפשר לבשל מרק עוף. השאלה האמיתית היא: האם המשחק הזה של בורחס הוא מכוון או טבעי לו? כלומר, האם הוא חכם או סתם מתוחכם? הנושא הזה שהוא כותב עליו כהלצה לגלגנית אין לשאת אותו אצל שום אדם הגון, גם אם יאמרו שמדובר כאן בספרות לשמה."  ארנסטו סבאטו, על קברים וגיבורים

"מוקטיר לא ידע שמתבוננים בו וסבר, שאני מרוכז בספר. ראיתיו קרב ללא רחש אל השולחן, שמרסלין הניחה עליו, לצד מלאכת־היד שלה, זוג מספריים קטנים, נוטלם בחופזה וטומנם בלי־דיחוי בתוך מעילו. לרגע־קט הלם לבי בחוזקה, אולם הנימוקים ההגיוניים  ביותר לא היה בהם כדי לעורר בי איזה רגש של סלידה. ולא זו בלבד: לא יכולתי להוכיח לעצמי, כי הרגש, שמילא את לבי באותו רגע, אינו רגש של שימחה. משהינחתי למוקטיר שהות מספקת לגנוב לי כאוות נפשו, נפניתי לעברו ושוחחתי עימו כאילו לא אירע דבר." אנדרה ז'יד, חסר המוסר

" –"מיקסם־שווא", חזר העבד, "אשה הינך;  כבר הלכת אחרי רבים שצלעו על מקלם." – "הא", נשפה פלוטייה, הלומה מרוב חומרת־סבר אכזרית כזאת, ומעידה קצרה זו אל כניעות רכה נוצלה בידי העבד להשתלטות על המקל וכדי לפלח בו את צמרת־העץ, ואור השמש המסנוור עד להכאיב נפל פנימה בנוקשות של צהריים. אלא שהוא הבריח בזאת גם את הקופים, שהיו מתעסקים שם למעלה בעלווה במשחקי־האוננות שטופי־הזימה שלהם ועכשיו נפוצו משם בצווחה דקה, והדבר השיב על כנה את חדוותו של היום;"

הרמן ברוך, מות וירגיל

"הו, פלוטייה, השומעת את את הנואש? הייאוש הוא הבלתי-מושר והבלתי־עשוי, חיפוש גרידא בלא תקווה, בלי תכלית, ואין השירה אלה חוסר־תוחלתו."-"אתה מבקש אחר האפל שבקירבך, שאורו צר את דמותך, ולעולם לא תיטשך תקווה שכזאת. תמיד תמלאך כאשר תהיה בקירבתי. "באחת, כבמשב רוח, היה שם עתיד מתמשך לעד, באחת טבל אור־מראה באור־מראה. ידיו נחו על שדיה, שחודיהם נתקשו למגעו – ההינחתה את ידו ? "  הרמן ברוך, מות וירגיל

"כן, אנה חשוק בי." והיה בזה להפתיע תחילה, שאמרה זאת כה בחוסר־מסווה, בכל זאת היה זה נכון כך, חייב היה להיות נכון, שכן בעכשווה של התשוקה שקולים עבר ועתיד זה כנגד זה, כי בהיעצרות־מנוע הקפואה כמעט הזאת, בהיות חיוכה הגדול של האהבה חסר־קלסתר, השתיתה עצמה צלילותה השקופה של ההשתלשלות הבלתי־משתנה, ומשום שהיתה בזה כפייה, כן כפייה מתוקה כמעט, לקרוא את הדברים בשמם הבלתי־אמצעי ; מן הבלתי־רגיל כמו מן היומיומי נקבעה ההתרחשות, שניהם ראוי היה כי ייקראו מתוך מסתור אלי ביטוי חסר-מסווה, וכך גם עליו חלו הדברים: "נהר ישותך זורם אלי, פלוטייה, נטול־זמן ונצחי, ואני חושק בך מאוד."

הרמן ברוך, מות וירגיל

"הידיעה על לבלובם המופלא של פרחים יפים וחשוכים אלה גונבה לאוזני טיפין־טיפין; זה נודע לי מתוך קרע של עיתון, וזה הזכיר לי עורך־הדין שלי אגב־אורחא, עוד אחד הוגד, הושר כמעט, בפי יושבי התאים – ותהי זמרתם לפלא- שיר־מספד (תפילת De Profundis) כקינות שהם משמיעים לעת ערב, כמו הקול הבוקע מן התאים ומגיע אלי חשוי, מלומלם, נואש, משתברר. בסופי משפטים נשסף הקול, נפצע, ופצעו משווה לו נועם ורוך; נדמה כי רינת־מלאכים נושאת אותו בכנפיה; ואני נתקף בלהה; מלאכים מעוררים בי בעת־מוות, מפני שלפי השערתי הריהם מורכבים כדדלהלן; לא רוח ולא חומר, לבנים, אדים, כגופותיהם השופות של רפאים." ז'אן ג'אנה, המדונה של הפרחים

"צריך אדם ללבוש את שחיתותו כלבוש גלימת מלכות, ללא חיפזון. כמו הילה שאין הוא מכיר בקיומה, מעמיד פנים כלא־מבחין בה.

רק יצורים שיש בהם שחיתות, מיתארם לא יתמוסס בטיט־היוון השקוף של האטמוספירה.

היופי הוא שחיתות של הצורה, שחיתות נפלאה. סזאר מורו, "אהבה עד מוות"

"אינני אומלל ואין לי חפץ ברחמים. אני מה שאני ודי לי בכך. הידיעה שיש אחרים שמצבם רע משלי מנחמת מאוד, כמובן, אולי אלוהים ישנו, אבל בשלב זה בהיסטוריה, לאחר כל מה שאירע לנו, האם יש לכך חשיבות כלשהי? שאולי העולם יכול להיות טוב יותר? אפשר  שכן, אך מה הטעם לשאול זאת? אני שרדתי, וחרף מראי, אני חלק מהגזע האנושי. התבונן בי היטב, אהובי. זהה אותי, זהה את עצמך."  מריו ורגס יוסה, שבחי האם החורגת

"כאשר לחש דון ריגוברטו בחולמנות, לפי כללי הטקס הלילי: "את לא שואלת אותי מי אני?", שמע הפעם תשובה שהפרה את ההסכם שבשתיקה: "לא. תשאל אותי אתה." השתררה שתיקה נדהמת, כקפיאת תמונה בסרט. אבל תוך שניות ספורות הבין דון ריגוברטו, אדם אמון על טקסים, וחקר בחמדה: "מי את, מי את, נשמה שלי?" "התמונה שבסאלון, התמונה האבסטראקטית," השיבה. השתררה שתיקה נוספת, ציחקוק ספק נירגז ספק מרומה, דממה ממושכת, מחושמלת." זה לא הרגע ל…", החל להוכיח אותה. "אני לא מתלוצצת," קטעה דוניה לוקרסיה את דבריו וחתמה את פיו בשפתיה. "זאת אני, ואני לא מבינה איך עוד לא גילית את זה." "עזרי לי אהובתי," אזור אומץ, התעודד, התנועע. "תסבירי לי, אני רוצה להבין." היא הסבירה לו והוא הבין."                                           מריו ורגס יוסה, שבחי האם החורגת

"

אם ביקשה לעשות רושם על ידיד מידידיה, מסוגלת היתה להחניף לו, להקדיש לו את כל תשומת ליבה, ותוך כדי כך לעטות את מחלצות רעיונותיו, ואולם משהפליגו אלה כליל אל מעבר לאופק השגתה, היתה מתמסרת בהתפעלות של חסיד שוטה לגילוי החדש. היטב ידעה כי עת לדבר ועת לחשות, ואף שלא היתה מרשעת מטבעה, ידעה להתחקות יפה על נקודת התורפה של הזולת.

וילהלם מייסטר, גיתה

"כל אורח נוטה ללון סבור שהוא הראשון הזוכה ליחס כזה של חיבה מצדה, אלה שטעות גמורה בידו, שהרי את כולנו הוליכה שולל אי פעם בדרך זו. איש איש, אם גבר, אם בחור ואם נער, חייב לשמש זמן-מה כעבדה הנרצע, הכרוך אחריה בעינים כלות.

"אכזבה קשה מנשוא מזומנת לאותו אורח, אשר אך זה נכנס אל גנה של הקוסמת, והוא שוגה באושרו, כשעדיין ברכות האביב המדומה אופפות אותו מכל עבר, והנה אוזנו, הכרויה לשירת הזמיר, קולטת לפתע את קול חרחורו של גלגול אחד מקודמיו."

כלימה מילאה את לבו של לארטס למשמע הצהרה זו, משנוכח כי שוב שיטתה בו יהירותו להיות חושב טובות על אשה כלשהי. מעתה זנח אותה כליל, התחבר אל שר האורוות, והיה מסייף איתו בשקידה ויוצא עימו לציד, ואילו בחזרות ובהופעות היה נוהג כאילו לא היו אלה אלא ענינים של מה בכך.      וילהלם מייסטר, גיתה

היא צחקה לו בפניו לשמע דבריו. "שוטה אתה," אמרה, "ולא תחכים לעולם. אני מיטיבה לדעת ממך מה טוב בשבילך. אני נשארת עמך ולא אזוז מכאן. מימי לא ביקשתי את תודתם של גברים, ואף לא את שלך ; ואם אומנם אוהבת אני אותך, מה לך ולזאת?"

וילהלם מייסטר, גיתה

"אקבלנה, איפה," אמרה, והנעה את ידה ימינה. כסבור היה כי מבקשת היא לאחוז בידו שלו, אך כהרף עין תחבה את ידה אל כיסה, במהירות הבזק שלפה ממנו את פגיונה, וחרצה את כף ידו המושטת בלהב הפגיון. חיש משך וילהלם את ידו בחזרה, אך זו כבר היתה שותתת דם.

"מן הראוי, גברים שנסמן אתכם כהלכה, מטעמי זהירות,"    וילהלם מייסטר, גיתה

"לא עכשיו," השיבה אורליה, "לא עכשיו; יש אומרים שאין לציפורי גן-עדן רגלים, והרי הן מרפרפות בחלל האוויר וניזונות מן האיתר; אלה שמעשיה היא זו, אגדה פיוטית ותו לא. לילה טוב, ולואי שיערבו לך חלומותיך."    וילהלם מייסטר, גיתה

"אדם המסתפק בשכל הישר, רב ערכו לעצמו, אך מעטה חשיבותו לגבי מכלולם של החיים."

"אל נא נזלזל בשכל הישר," אמר יארנו, "מוטב שנודה בכך, כי מרבית הדברים המתרחשים מחוץ לגדר הרגיל, נואלים הם."

וילהלם מייסטר, גיתה

* * *

"אומר היידגר: "וזאת תהא מהותה של האמנות – ההתקבעות העצמית של אמת ה 'יש' בתוך המעשה". אבל עד עכשיו היה עיסוקה של האמנות ביפה, או ביופי, ולא באמת. בפרוץ המאה העשרים מעיבה טענת־האמת על הקריטריון של היופי האידאלי (זה הקרוב לאבסולוטי על־פי תפיסת החברה) בעוד שלאמת (האישית) פנים רבות." תומרקין

"היופי, זו ההרמוניה בין המקרי והטוב.

היפה הוא ההכרחי, שבעודו נותר נאמן לחוקו־הוא ולו בלבד, מציית לטוב

תכלית המדע: יופי (כלומר סדר, פרופורציה, הרמוניה) בתורת דבר על־חושי והכרחי.

    תכלית האמנות: יופי חושי ואקראי, שנתפס מבעד למארג של המקרי והרע." הכובד והחסד, סימון וייל.

אבל מה שיעשה אחר־כך, אה! מה שיעשה היה בעיניו נעלה ונשגב, בלתי־ניתן להתקפה, בלתי־ניתן להשמדה. מקסם־שוא מתמיד המדרבן את אומץ־לבם של עבדיה הנרצעים של האמנות, אשלית אהבה ורחמים שבלעדיה יהיה מעשה־היצירה בגדר הנמנע לכל אלה שנשמתם יוצאת על שום אי‏־יכלתם ליצור חיים!     אמיל זולא, היצירה

"הצייר קאזימיר מאלביץ', גם הוא רוסי, סיפר בבדיחות־הדעת כי בציורי האיקונין זהות שערות זקנו של האלוהים לשער זנבו של השטן. וזאת ההוכחה, שהחשוב הוא איך אתה מצייר ולא מה. הצייר אינו מתעניין באלוהים ולא בשטן, אלה בציור. התוכן הוא רק הסבר לתרגיל של כשרון, אומר מלאביץ'. והפתרון הוא לבעיות האסתטיקה. בעקבות היגיון עקבי זה של מאלביץ', יכול הנושא להתבטל לחלוטין. וכל דבר יכול להיות חלל, קו, צבע, כל שאנו קוראים טהור, צורני, "לא־ספרותי". תומרקין

"קאנדינסקי: "האמנות בכללותה אינה עשייה בלתי תכליתית של דברים המתפזרים ברקע, אלה היא כוח שהוא תכליתי וחייב לשרת את התפתחותה והתעדנותה של הנפש האנושית. תנועת המשולש היא שפה המדברת אל הנפש בצורה המיוחדת לה בלבד, על דברים שהם לגבי הנפש לחם־חוק. והנפש יכולה לקבל את הלחם הזה רק בצורה זו. כאשר האמנות מוותרת על משימה זו, נוצר חלל ריק, שכן אין בעולם כוח אחר המסוגל למלא את מקום האמנות. תמיד, בעת שהנפש האנושית חיה חיים עזים יותר, נעשית גם האמנות ערנית יותר, שכן הנפש והאמנות קשורות זו בזו בקשר הדדי של השפעה ושכלול. בתקופות שבהן הנפש מוזנחת ומחוממת בעטיין של השקפות חומרניות, של חוסר אמונה, של שאיפות תועלתניות מובהקות הנובעות מכך, עולה הדעת שהאמנות הטהורה לא ניתנה לאדם לשם תכליתיות מיוחדת, אלה היא חסרת תכלית; וכי על האמן לנסות, אפוא, בראש וראשונה לשנות את המצב על־ידי כך שיכיר בחובתו כלפי האמנות וממילא כלפי עצמו ולא יראה את עצמו כאדון למצב, אלה כעבד לתכליות נעלות, המטילות חובות מדוקדקות, גדולות וקדושות, להעמיק לתוך נפשו שלו, לטפח ולפתח קודם כל נפש זו שלו, כדי שיהיה לכשרונו החיצוני לבוש להתעטף בו, ולא כאותה כסיה, שעברה ליד אלמונית ואינה אלה תדמית חסרת־תכלית של יד. האמן צריך שיהיה לו משהו לומר, שכן משימתו אינה השתלטות על הצורה אלה התאמתה של צורה זו לתוכן." 13 שיחות על אמנות

* * *

" דבקות בתרבות היא וקטור של "היבדלות", דהיינו הבחנת עצמך מאחרים, הצבת מרחק בינך לאחרים, הצבת פער בינך לבינם." דידיה אריבון, שיבה לריימס

"אני מכיר יפה את הפיתוי האפלטוני, ולא רק מפני שסיפרו לי עליו. בפעם הראשונה סבלתי ממנו בהתבגרותי, כאשר מצאתי את עצמי בודד, מאונן בתוך מציאות מטונפת ומעוותת. אז גיליתי את גן־העדן הזה, כמי שזוחל במזבלה ומוצא אגם שקוף להתנקות בו." ארנסטו סבטו, אבדון

"רק יוהרת־הריפוי של הרופאים עוד מאפילה על יוהרת־המחלה של החולים" הרמן ברוך, מות וירגיל

"נגזר עליו שיתחמק מכל מעמד חברתי ודתי. החכמה שבפניית הכומר לא נגעה בצפור־נפשו. עליו נגזר ללמוד חכמה משלו כשהוא בדול מאחרים או ללמוד חוכמתם של אחרים בעצמו כשהוא טועה בין פחי העולם.

פחי העולם היו דרכי החטא שלו. נפול יפול. עדיין לא נפל, אך נפול יפול בדממה, כהרף־עין. לא לנפול קשה מאוד, קשה מאוד ; והוא חש את שקיעתה השקטה של נפשו, כפי שתשקע באחד הרגעים בעתיד, נופלת, נופלת, אך עוד לא נפלה, עדיין תמה, אך נוטה לנפול." ג'ימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר.

" האמנות היתה והינה אמצעי פסול, ואפילו אוריפאוס היה מועד להיכשל. הקול הסיבילי שהמשורר שומע, הוא קולה של אוירידיקה, הוא קולה של פלוטייה, ולעולם אין הוא מוצא, כך רוצה זאת האלוהים, כך רוצה זאת הגורל, את חוטר הזהב של הגאולה.

"הו, אוגוסטוס, הסופר אינו חי; הגואל, לעומת זה, מאפיל בעזות חייו על הכל, כי חייו הם מעשה־ההכרה שלו, חייו ומותו."

הרמן ברוך, מות וירגיל

* * *

הציור שאני מציע הוא אינטלקטואלי(בחיל ורעדה) במובנו החברתי הרחב של הביטוי, יש לי תודעה מעמדית חזקה, אך גם תחושת פריבילגיה קיומית. "נדיבות קיחוטית" אינני זקוק להגדרה עצמית, אני מגדיר את עצמי כצייר רק מתוך צורך פונקציונלי.

"אצולה דמוקרטית זו הקורנת, על כל בני האדם, בלא קץ ישירות מאלוהים; הוא עצמו! האל הגדול הכל-יכול! המצוי בליבה של כל דמוקרטיה וחובק אותה! נוכחותו המתמדת, היא שוויוננו בפני אלוהים!"  הרמן מלוויל, מובי דיק

למושג ה "אאוטסיידר" ישנה המצאה אמריקאית ;

גיבורי העל האמריקאים מפלאים לטפל בסוגייה ; האאוטסיידרס בעצמם הם קבוצת גיבורי על מחוברת קומיקס שיצאה לראשונה ב 1983. ציינו בפני פעם את הענק הירוק שיצא ב 1962 שגם הוא חלק מקבוצת גיבורים… גיבור על אשר חובה דפורמציה עקב זעם בלתי־נישלט, הוא נימלט מן הצבא האמרקאי ומתחבא ביערות הג'ונגל.

ו "צבי נינג'ה מוטאנטים מתבגרים" מ 1984. לאונרדו, דונטלו, רפאל, מיכאלאנג'לו. ציירים!

* * *

יש שבכל זאת יראו בביקורת על שוק האמנות והתרבות הפוסטמודרנית ראקציונריות, אין זו ראקציונריות לחדש, אלה ראקציונריות כלפי השיח האקדמאי האמנותי ועל דרכי התיוג של המדיום.

קראתי פעם את "מוסקבה פטושקי" של ונדיקט ירופייב. ספר מחתרתי שנכתב בברית המועצות שכל עלילתו על שיכור הנוסע לאהובתו ממוסקבה לפטושקי וכל הדרך חולק את דעתו על המשטר הקומוניסטי ; יתכן שזו דרך בין הרגליים של שוחרי האמנות, כפתור ופרח.

"שקופה מרוב עמקות־זיכרון,…

כדי לבטל בעצמו מכוח היהפכות עצמית כזאת לדימוי את הגבול, עד שגם שרשרת בת-ההבעה תוכל להיות לעלייה וירידה ותסגור עצמה למעגל, למעגל־אמת, למעגל־דימויים ניצחי, אמיתי בכל אחת מתמונותיו, אמיתי מכוח שיווי־המשקל המתמיד של המעגל השוקק סביב הגבול הפתוח, אמיתי בחילוף הניצחי של המעשה האלוהי והאנושי, אמיתי סמליותם של שניהם ובדימוי השתקפותם ההדדית, אמיתי על־כי היצירה מתחדשת בו לעד, מקופלת בחוק, בחוק הלידה־מחדש המתמדת שנועד להכניע את המקרה, את ההתאבנות, את המוות;"  הרמן ברוך, מות וירגיל

* * *

הוא התרוצץ על־פני פאריס בחמת־זעם, ומתוך צורך להסתאב שוטט בעיקר בשכונות, וחי בחברת פועלים שחורים, ובעת כל משבר היה מביע את משאלתו הישנה, להיות שוליה של בנאי, כלום אין זה אושר כשיש לו לאדם אברים חסונים המבצעים היטב ומהר את העבודה שלשמה נבראו ?          אמיל זולא, היצירה

קולקטיב.

"האדם הוא עבד כל עוד יימצאו רצונות זרים מעורבים בין הפעולה ותוצאתה, בין המאמץ והמלאכה שהושלמה.

זה המצב היום הן של העבד הן של האדון. לעולם אין האדם עומד נוכח נסיבות פעולתו שלו. החברה חוצצת בין הטבע והאדם."

סימון וייל, הכובד והחסד, סימון וייל, התו החברתי…

הכתיבה מחזירה אותי לספר "חיי פועלת בארץ" של הניה פקלמן, אוטוביוגרפיה. תל אביב 1935. נדחקתי לפינה. אך סיפור אמיתי אין לי לספר.

פעם ביקרתי את הצייר המצוטט כאן, פסח סלובוסקי, אני זוכר דברים שנאמרו: אמרתי לו שהרבה דברים שקראו לי, אני לא זוכר אם באמת התרחשו במציאות או שהם היו רק חלום או בדיה.

בהמשך הביקור שבו היראתי לו הרבה ציורים על בדים פשוטים לא מתוחים הוא טען לפני שעדיין לא פטרתי את כל הקונפליקטים שלי או שבי, אינני זוכר. אך אני חושב שהוא התכוון לבעיות שאני מעלה פה לאורך הטקסט.

בספרו של ד.אוליצקי "דודיה נפח"; אחד מבניו שביקש לעלות נשלח לארץ ישראל עם תחתוניו בלבד.

ארץ ישראל זה כמו מקום שבאים אליו בלי כלום וגם חוזרים בלי כלום.

אמנות היא יחידת עבודה: הליך המחשבה של קארל מרקס מושתת לא על הכסף כיחידה בסיסית, אלה על העבודה כערך בסיסי. אפשר לחשוב באותו האופן גם על הנשמה כערך בסיסי אם היה אפשר למדוד נשמה בכלים פיזיקליים.

מחשבת שפינוזה, אותה מחשבה תבונית מנומקת המתירה הגיון אישי, או ביטויי אישי, באותה הבנה של האלוהי מכורך הטבע, "האור הטבעי" היגיון המתיר הבנה אישית בלתי אמצעית.

"הפוטנציאל התבוני שמכיל המושג מבע אישי."

"נבואה או התגלות היא הכרה ודאית של דבר מין הדברים שניגלתה לבני אדם על ידי אלוהים. והנביא הוא האיש המתרגם את גילויי אלוהים לאלה שאין בכוחם להגיע לידי הכרה ודאית של הדברים שגילה אלהים, ולפיכך יכולים הם אך לקבל באמונה בלבד את הדברים שניגלו." ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי־מדיני

* * *                                                                                                                                          

אינטואיציה ואיכות הם מושגים פילוסופים, צורות ביטוי שהפכו לחלק מן השפה המדוברת.

"הוא נראה אמריקאי כמעט עם השיזוף העמוק ושיניו הבריאות, אבל ידעתי מיד שלא. הייתה לו אינטואיציה, תכונה ששום אמריקני שפגשתי בחיי לא ניחן בה." פעמון הזכוכית, סילביה פלאת

"אך אותה ראיית־הנולד ששברה אל ליבו והמעידה את רגליו פתאום בשעה שהיה רץ וסובב בגן העיר, אותה אינטואיציה שאילצה אותו להביט באי־אימון בפניו הרופסים המכוסים זיפי־זקן של מאמנו בשעה שנרכנו בכבדות אל אצבעותיו הארוכות והמוכתמות, טישטשה כל חזות לעתיד." ….

",ושוב פקדה אותו אינטואיציה , ראיית־הנולד."  ג'ימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר.

"הרגש הוא שמעניק לאינטואיציה רציפות ואחדות" בנדטו קורצ'ה

מהו הדימוי, איך ניגשים אליו, הצעתו של בנדטו קורצ'ה, מדריך לאסתטיקה ; "אינטואיציה לירית, או פשוט אינטואיציה."

"- אומר מיד, בצורה הפשוטה ביותר, כי האמנות היא חזות או אינטואיציה. האמן יוצר דמות או מחזה־דמיון, והאדם הנהנה מיצירת האמנות מפנה את עיניו אל הנקודה שהאמן הצביע עליה, מסתכל מבעד לצוהר שהאמן פתח למענו, ושב ויוצר בתוכו אותה דמות. "אינטואיציה", "חזות" ,"קונטמפלאציה", "דימוי", "דמיון", "תיאור", וכו' וכו', "  בנדטו קורצ'ה

"במילה דמיון אין כוונתי רק לרעיון השכיח המקופל בה, שנעשה בו שימוש כה רב לרעה, כלומר פנטזיה בלבד, אלה לדמיון היוצר שהוא יעוד נעלה בהרבה, ובדומה לאדם הנברא בצלם אלוהים, הוא מסגיר תקווה מרוחקת לאותו כוח נשגב אשר באמצעותו הבורא מתכנן, יוצר ומקיים את עולמו". ממשלת הדמיון, צייר החיים המודרנים, שארל בודלר

"הרוח נעצרת ומועלית מעל לתשוקה ולסלידה" ג'ויס

הציור הנקי מחינניות הוא אקט, אחדות הפעולה.

בהקשר של אמנות פעולה, אני חושב על עידו בר-אל, האמנות שלו תמיד נראתה לגבי כמובן מאליו.

"בקריאת ספרים יש לתת לעמוד השדרה להוליך אותנו, מושב העונג האמנותי האמיתי מצוי בין הכתפיים. אותו רטט קטן מאחור הוא ללא שום ספק הצורה הרגשית העליונה ביותר שהשיגה האנושות לנוכח האמנות הטהורה או המדע הטהור. הבה נהלל את עמוד השדרה ואת הרטט שבגו. הבה נתגאה בכך שאנו בעלי חוליות, שכן אנחנו בעלי חוליות שלהבה קודשה בוערת בראשם. השכל אינו אלא המשך של עמוד השדרה: הפתיל עובר לאורך כל הנר. אם אין בנו היכולת ליהנות מן הצמרמורת הזאת, או במילים אחרות ליהנות מספרות, יותר טוב שנוותר על כל העניין ונסתפק רק בחוברות מצוירות, בסרטי וידיאו או בהמלצת השבוע בעיתון" ולדימיר נבוקוב,  מתוך הרצאות על ספרות.

"עלה במוחו פסוק מוזר משל קרונליוס א לפידה שאמר כי את הכינם הנולדת מזיעת האדם לא ברא אלוהים עם שאר כל החי ביום הששי."…

"כל הדמויות שהחיה החרוז מסולפות היו. רוחו העלתה רימה. מחשבותיו היו כינים שנולדו מזיעת העצלות." ג'ויס

אינטואיציה כביטוי יומיומי מגיעה מן הביטוי – אינטואיטיבי, כלומר בצורה חופשית.

אבל כביטוי ריגשי האינטואיציה בשימושה הנפוץ והיומיומי היא הפועל לחוש, חישה.

"אך אחאב אינו חושב לעולם; הוא חש, חש, חש ותו לא; די בגירוי הזה לאדם בן תמותה! לחשוב זו עזות מצח." הרמן מלוויל, מובי דיק

"ובאמצע נדידתו, שנתמשכה בלי מידה של זמן, עמד שוב מלכת לא הרחק מן החוף, אולי מפני שהמקום שנמצא בו ריתקו באופן בלתי־מוסבר, אולי מפני שנפלה עליו לאות בלי־פשר, צמחית כמעט, ואפילו שזרועותיו היו כאברות־כנף שהיה יכול להתעופף בהן מעל צמרות הירוק, לא זע ולא נע. היתה זאת כעין ידיעה־בחוש בדבר ההידממות הממשמשת ובאה." הרמן ברוך, מות וירגיל

על האינטואיציה אנשים מדברים מתוך הניסיון, היא יכולה להופיע בזמן מנוחה, או מתוך מיידע מקרי,

מתפתלת ומופיעה בנבכי המחשבה ועולה בנבכי הזיכרון מופיעה דרך מחשבה, דרך התבוננות, לפעמים מאומצת, ערנית, או מרגשת.

הקשרים בלתי נגמרים ; לוויתן הסובייקט השט בתוך השפה האינסופית, בתוך ההכרה.

האינטואיציה שומרת על מרכזה, דרך ההבחנה מה חורג ממרכזה היא שומרת על כיוונה. כל מילה ופיסקה נשקלות, נשקלות במרחב של זמן; במשקל האור הטבעי, נשקלות במכלול, בחוש המידה, בניסיון־וטעיה, בפילטר של הזמן.

הצייר מחפש את הדימוי הנכון, את הצורה המסוימת הגמורה. את הקצב הנכון של העבודה. לעקוב אחרי ההכרחי.

נבואה באמנות איננה אמת כמו שתפקידה בכתבי הקודש ; נבואה באמנות היא איכות חסרת תוכן ; אלוהים מתייתר על דרך השלילה אם ממילא הנבואה ניתנת ליחיד המתרגם את ההתגלות האלוהית.

אינטואיציה, יש בה איזו חריגה, חריגה מהרגיל, היא מעוררת עוררות של ההכרה, אם מפאת ערנות החרדה, אם מפאת שימת לב לבלתי ידוע, להמצאה, לחידוש, היא רגישה לחריגות ביתר שאת ובאותו זמן נמשכת אל הארכיטיפים.

השלוב בין הביטוי העצמי לבין האוקיינוס של השפה הוא שדה בלתי נגמר של דימויים, שדה הרגבים של הניו־אייג', המנסה לבנות מאדמת הסחף המטאפורית מבנים בזמן, ולייצב אותם לרגע שאפתני. בידיעה כמעט מפוקחת, שהדבר הנו אשליה, לא אשליה של המציאות או החיים, אלה אשליה מנייה־דפרסיבית  של האינטואיציה, ידיעה מפוקחת של העובדה שהאינטואיציה היא פרקטיקה מעשית שהופכת את המרד, האכזבה והייאוש לאמנות, שהיא כמיהה להכרה.

"וירגיל" -, הקיסר קם ממקומו בתנועה נמרצת ששוב היתה בה נעריות רבה – "וירגיל, אתה כבר חוזר על דבריך, אם גם במילים חדשות ומאוד שובות-לב. אלה שאני, וגם אני חוזר על עצמי, איני יכול אלה להסיק מתוכן שהשגותיך הקודרות שטענת כנגד יצירתך, ואשר פעם אחת כיניתן ביטול-זמן ופעם אחרת אובדן-הכרה, מתייחסות ביסודן למרות זאת לליקויים שבצורה בהצגת הדברים ; איש זולתך אינו מסוגל להבחין בהם, איש זולתך אינו מסוגל לחוש את תמונותיך כבלתי תואמות את המציאות, והספקות המכרסמים בכל אמן, הספקות לגבי הצלחתה של יצירתו, כבר לבשו אצלך צורה של טירוף, אולי משום שאתה הגדול במשוררים."

הרמן ברוך, מות וירגיל.

ישנה זיקה בין הדמיון לאמת, 'אמנות לשם אמנות' איננה מחייבת רק ליפה ולשערורייתי.

הסובייקט חסר החשיבות הוא המגשר על אותו הפער שבין הדמיון לאמת, בעזרת הפעולה, שהיא פעולה של 'סיכון רוחני', פעולה חופשית שאינה כורכת את עצמה בחינוך ילדים ודאגה לשלומם, פעולה שאיננה בורגנית, פעולה שאיננה אוחזת בחרב ואין בה מדון, פעולה שמזהה את האינטלקטואל עם 'האמת לשם הדרך', פעולה המוותרת על הוודאות בשם החוש.

"רק חוק אחד קיים, חוק הלב! הממשות, ממשות האהבה! כלום לא ראוי היה, צריך היה שיזעק זאת בקול ? "  מות וירגיל

"סבורני כי מקרה האמנות כמקרה אהבה. הן לא ייתכן שיהא איש עולם המעשה, בפיזור דעת זה שהוא שרוי בו, חודר אל מהותם הפנימית של הדברים, שאף האמן אינו יכול להגיע לעומק תכליתם, אלא אם ישקיע בהם את כל עצמותו. יצירה עשויה להשאר זרה לכל אדם אם לא יגלה בה אותה מידה של ענין, שכל אמן מיחל לה.

"אין זאת, ידידי, אלה שהכשרונות כמוהם כמידות הטובות: על האדם לאהוב אותם לשמם, או לוותר עליהם כליל. דא עקא שאין הכשרונות ואין המידות הטובות זוכים להוקרה ולשכר, אלא אם בעליהם מטפחים אותם לפני כן במסתרים, כאילו היו סוד כמוס והרה סכנות,"  וילהלם מייסטר, גיתה

מה מאוד ביקשתי גם באותם ימים להמנע מכל שיטה מקובלת, אך מי הוא העשוי לזכות כבר בראשית דרכו לאושר זה, שיהא מודע לעצמו בלא שינקוט מושגים זרים לו, אלה על טהרת פנימיותו?     וילהלם מייסטר, גיתה

הקשר בין נשימה להכרה הוא טריוויאלי, אפשר לחוות אותו בטכניקות של נשימה, בעוד הקשר בין דמיון לאמת אבוד בדימויי, אבוד בתוך נבכיי הסיפור, בתוך נבכי הרגש והזיכרון.

ישנה אנלוגיה בין אינטואיציה לבין קומפוזיציה. זו אינה אנלוגיה של בובות וודו, או אנלוגיה פרנואידית, זו מציאות שקשורה באופי הציור. כמו מפת מטמון.

"לא , לעולם לא היתה חשיבות ליופי כשלעצמו, אלה למשהו שונה בתכלית, משהו גדול ממנו שבאמת היה ראוי לשבח, ששאל נפשו לשבח. הו, עכשיו ידע זאת, רק עכשיו ידע זאת! הסכמה של אמת לעולם לעולם אינה יכולה להיות אלה מנת-חלקה של הממשות-במלואה שהחרוז מכוון לה, מבצבצת מאחורי החרוז, הבלתי מושגת, המגלה את חמדתה כאשר מילה מבקיעה עדיה ואינה ניתזת מעל פני-שטחה מלוטשי האבן ;" הרמן ברוך, מות וירגיל

"המבין אתה, עכשיו, את בלקינטון? האם זכית בהצצה באמת זו, הבלתי נסבלת לבני תמותה; שכל מחשבה עמוקה וכנה אינה אלא מאמץ איתנים של הנפש לשמר את עצמאותה בים הפרטי שלה; כנגד רוחותיהם הסוערות ביותר של השמים והארץ הקושרות להשליכה על חוף העבדות הבוגדני?" הרמן מלוויל, מובי דיק

", שכן עז מכול היה הצו לעצור כל פירור זערער של זמן, כל פירור זערער של המתרחש ולהשרישם בזיכרון, כביכול יהא זה משמרו מעבר לכל המיתות לדורי־דורות;  הוא נצמד אל הכרתו, נצמד אליה בכוחו של מי שחש שהחשוב ביותר שבחייו עלי־אדמות הנה ממשמש ובא, וכולו אימה פן יחמיץ אותו, והכרתו, מוערת על־ידי עירנותה של החרדה, נשמעה לרצונו; דבר לא התחמק ממנו, " הרמן ברוך, מות וירגיל

"הכול הובא הנה, היה פה, להוב תוהו־האורות של כיכר־הנמל, מעוטף נשימת הבלתי־ננשם, מגועש הבלתי־מובן, מאוחד לאחדות אחת ויחידה, שבה על־נקלה נעשה הרחוק קרוב, הקרוב רחוק, ואשר אותו, הרוחף מעל כל זה, מוקף פראות, הפכה לעירנות רוחפת ללא כל עמל ; הוא ידע כי זה הגוחל תפתית לפני עיניו ובנבכי־תודעתו, הוא גם חייו, ידע שהם נישאים בזרם ובזרם־הנגדי של הלילה, שבהם עבר ועתיד מצטלבים, ידע אותם בנקודת־ההצטלבות הזאת בתוך ההווה הטובל באורים, השטוף אורים של כיכר־הנמל בין עבר ועתיד, בין ים ויבשה, הוא עצמו במרכז הכיכר, כמו ביקשו כוחות נעלמים להביאו בגזרת־הגורל אל עצם מרכז־קיומו, אל נקודת־ההצטלבות של עולמותיו, אל מרכז עולמו התווי תו־הגורל. והרי לא היה כל זה אלא כיכר־הנמל של ברונדיסיום."

הרמן ברוך, מות וירגיל

* * *;

"כל תנועות הנפש הטבעיות נשלטות על־ידי חוקים מקבילים לחוקי  כוח־הכובד בחומר. יוצא מין הכלל יחיד הוא החסד." ….

הכובד והחסד, סימון וייל

כריזמה של משקל ; גשמיות ; הפרמטר של הפופ; הריאליזם הקורא תיגר על הנפח והחלל.

הוא החרים את השמן ודיבר עליו כאל אויב בנפש. הטרפנטין, לעומת זאת, גורם עמם, ומחזק;        אמיל זולא, היצירה

ג'ספר ג'ונס, שני כדורי ברזל

הדימוי הקונספטואלי הפיסולי, מתחבר אל אותו דימוי של האינטואיציה, מוסיף לו את הברק של המשקל, ומאפשר לגעת בו; לנצוץ באורו.

פתרון החידה כלל; 'טירה', מצודת סלע גבוהה צוקים וסלעים, גומחת מדף אבן 'כיסא השטן', טלסקופ 'זכוכית טובה', גולגולת־אדם לבנה, חוט קלע משקולת־חיפושית זהב.

ממש כמו 'חיפושית הזהב' של אדגר אלן פו ; אחרי פתרון חידת גילוי המטמון נשארת חידת רושם חיפושית משה רבנו שבמשקלה ובצבעה עשויה זהב טהור. עקיצתה ודמיונה לזהב היא המעוררת את דמיונו של ויליאם לגראן.

הגשמי מעורר את הסיפור.

הפיסול הקונצפטואלי ניכנס ללבושו של הדימוי האינטואיטיבי. בין הגשמי הקונצפטואלי לבין הציוריות הפלסטית החד פעמית מפריד קו דמיוני.

זהו הקו המפריד בין הפופ ארט לבין התוכן של ציור של מקטרת. בין השמן לבין הטרפנטין. זהו הקו בו ניצבת 'המשתנה' של מרסל דושמפ ; קו פרשת המים של הראווה. ; 'כריזמה של משקל' נעוצה אולי בעובדה שהאדם הוא חומר, אלוהים ברא את האדם מן האדמה וקשורה לפרמטר הפיזי הזה.

ועוד צעד אחד במחשבה על כריזמה של משקל יכרוך את חפירת הקבר באדמה, קבר לאדם, קבר לחייה, עם הפיסול מהאדמה ועם האובססיה האסתטית החופרת באדמה את הקבר הטרי של המת האהוב.

"לימים יזכור ג'ון את הלילה הראשון כהלם של שלל צבעים, של רשמים חושיים מהירים, של מוזיקה רכה כקול מאהב, ושל יופיים של דברים, אורות וצללים, ותנועות ופרצופים. היה גבר לבן שיער שעמד ושתה ליקר ססגוני מאצבעון קריסטל על רגל מוזהבת. היתה נערה יפה כפרח, לבושה כטיטאניה וספירים קלועים בשערה. היה חדר שהזהב הרך הטהור של קירותיו נכנע ללחץ של כף ידו, וחדר שהיה כמושג אפלטוני של הכלא המוחלט – התקרה, הרצפה,  והכל, היו מכוסים מאסה רצופה של יהלומים, יהלומים בכל גודל וצורה, מוארים במנורות סגולות גבוהות בפינות עד שהעיניים הוכו סנוורי לובן שהיה אפשר להשוותו רק לו עצמו, מעבר למאווי או חלום אנושי.״ יהלום גדול כמו הריץ, פ. סקוט פיצג'רלד

"בכל צעד נראה מרחוק ציור שכמו פרץ את הקיר ופתח חלון אל החוץ. במהרה יפלו הקירות וייכנס הטבע בגדולתו, שכן הפירצה היתה רחבה, ובקרב העליז של עזות ונעורים ניצח המחץ את השגרה. "אה! לך טוב, ידידי!" הוסיף סנדוז. "האמנות של מחר היא אמנותך, אתה עשית אותם, את כולם."      אמיל זולא, היצירה

בהקשר של הגשמיות אפשר ליראות במדיום הדיגיטלי, או כל מה שניקרא מציאות מדומה כתוכן אשר נימצא בתוך קופסא גשמית. כלומר המראית של התוכן הוא מציאות מתה.

* * *

במאמר התערוכה 'דלות החומר באמנות הישראלית' מציינת שרה ברייטברג סמל שתי תופעות :

הראשונה היא החיוניות כלשונה בציור התל אביבי.

השנייה היא העמדת דמות האמן העיוני כאפשרות לאמנות ישראלית.

מה שאיננו  משכנע במאמר 'המכונן' של שרה הוא; איך אמנים כמו יגאל תומרקין יעקוב דורג'ין ויצחק דנצ'יגר מסופחים רעיונית ופורמלית באופן חלקי אל תלמידי רפי לביא, כמו ברייטברג מנסה לייצר רצף מיוחס ואולי בכלל עמדה פוליטית אחרת אחרי זו של אופקים חדשים, עמדה קוסמופוליטית.

שרה יצרה תמונת מראה, אספקלריה מהופכת של "בגידת האינטלקטואלים", היא רוקמת קשר בתוך עולם האמנות. קשר שיש בו רווח של הון חברתי. שרה איננה מכוונת עוד את האמנות אל החברה הישראלית כמו אופקים חדשים אלה החוצה אל האמנות הבינלאומית.

"האם "האמנות הישראלית" הנה בעיקרה הפנימי פעולה תוך־גוגלגולתית, ולחייה החיצוניים, מבחינת החברה, פונקציה קישוטית בלבד? האם אי פעם בהיסטוריה הישראלית, היתה לאמנות השפעה?" אדם ברוך, מה נשמע בבית

הקשר הבלתי ניתן להתרה, קשר גורדי בין האמנות לכסף. כמו הקשר הביניימי בין האמנות לכנסייה, כמו הקשר בין האמנות למלוכה.

חלקה של האמנות הישראלית בחברה הישראלית כולה הוא קטן מאוד אך בכל זאת זה הדבר הפשוט שנוצר באמנות הישראלית בשנות השבעים, מעמד בורגני שתפס את מקומו של המעמד הלוחמני, כאשר מספר קטן של גלריות תל אביביות הבינו שניתן להרוויח מהאמנות.

"מי שיאחז בחרב יאבד בחרב. ומי שלא יאחז בחרב (או יניח לה) יאבד על הצלב." הכובד והחסד, סימון וויל

* * *

מאמנות אי אפשר לחיות, היו חוזרים ואומרים כולם.

לזכות המורים שהיו לי, הדבר נאמר.

צריך להיות עוד דברים.

צריך להיות אינטלקטואל, מורה, מנהיג, סוחר, 'איש רוח'

אבא שלי היה אומר, שזה לא שווה את המאמץ.

מה היא הצלחה, זו השאלה הנשאלת לאורך הדרך, ואיך מודדים אותה. בשביל כבוד צריך לעבוד…זה המשפט שנחרט בזיכרוני, כאשר בעלי מלאכה מזמזמים את המנגינה.

"והנגינה על נימי פראותם מחוללת בהם אפילו מעין נדיבות קיחוטית, בכל זאת, בחפץ לב הם ירדפו אחרי מובי דיק, אך יש להשביע גם את רעבונם השגרתי יותר, היומיומי."

הקונפליקט של הפרנסה, להיות שכיר או להיות עצמאי.

אנשים המערכים כסף, הם אותם האנשים המעריכים את המאמץ והנחישות להשגתו ואת השמירה עליו.

זו שאלה של סדר עדיפויות. הכסף הוא אמצעי להגשמה־עצמית.

זו שאלה של אתוס, האתוס השיווקי, האתוס הפרוטסטנטי, האתוס הנסיכותי, האתוס שירש את האתוס של העולם החדש, את אמריקה, את הודו, את אפריקה.

תגרים זעירים, המוכרים על הגשרים ושולחים אל ארצות הפראים, קנו ממנו ציורים במחיר קבוע, בשני פרנקים, בשלושה פרנקים, בהתאם לגודל הנדרש.     אמיל זולא, היצירה

* * *

המהגר הטוב רוצה ללמוד את השפה, המהגר הרע רוצה להתעשר – שפות היהלום. ; שפת הנשמה.

אני לא יודע מהיכן הביטוי הזה 'שפות היהלום' חיפשתי בכמה מקומות ולא מצאתי.

"מצוין. אז היות שאני בלשן, נתחיל בשפות. אתה ודאי יודע שהערבים, כבר במאה העשירית, קראו לקווקז 'הר השפות'. זה בדיוק מה שהוא. תופעה מיוחדת במינה. החוקרים לא מסכימים על המספר המדויק, כי קיים עדיין ויכוח לגבי כמה דיאלקטים, בייחוד בדאגסטן, אבל הוא נע סביב חמישים." ג'ונתן ליטל, נוטות החסד

"בוסיץ' הראה לו את המקום המיועד לשינה, בנגררת. אחר־כך פרש את המזרנים כיון את השעון המעורר, אמר "צריך לצאת בחמש," והתרחק כמה צעדים להשתין. מרטין ראה חובה לעצמו להשתין על־יד ידידו.

השמים היו צלולים ונוקשים כיהלום שחור. המישור, לאור הכוכבים, נפתח אל המרחבים העצומים והנעלמים. ריחו החם והצורב של השתן נמהל בריחות השדה. בוסיץ' אמר:

"כמה שהארץ שלנו גדולה חביבי…"

ומרטין שהביט בצלליתו הענקית של הנהג על רקע השמים המכוכבים בשעה שהם משתינים יחדיו, חש שלוה טהורה מאין כמוה יורדת לראשונה על נפשו המיוסרת.

בוסיץ' כיפתר את מכנסיו, סקר את קו האופק ואמר:

"עכשיו נלך לישון, חביבי. בחמש בבוקר זזים. מחר נעבור את הקולורדו"

ארסטו סבטו, על קברים וגיבורים, קטע הסיום

"מתוך אכזבה צורבת הרגיש כי האיש שהוא משוחח עמו הוא בן־ארצו של בן ג'ונסון. הוא חשב:

    -השפה שבה אנחנו מדברים היא שלו יותר משהיא שלי. כמה שונות המילים "בית", "המשיח",  "שכר", "אדון",  בפיו ובפי שלי! אני אינני יכול לבטא או לכתוב מילים אלה ללא ריגוש נפשי. שפתו, שהיא כה קרובה וכה זרה, תמיד תהיה לי לשון למודה. לא יצרתי את מילותיה והן אף אינן מקובלות עלי. קולי דוחה אותן. נפשי נשחקת בצל שפתו." ג'ימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר

"כל ידע פילוסופי מתבטא אך ורק באמצעות השפה". וולטר, בנימין

"בכל לשון־אדם מחייך המוות"  מות וירגיל

חיוכה של האם המחכה בלידה מחדש.

"שפה זרה. משך שנים ארוכות, כמורה וכאוצר גרבוז בנה הקשר לאמנים אחרים, בדרך כלל צעירים, בתערוכות ובכתבי־עט ("מושג"), ואילו אמנות־גרבוז לא הוארה ולא דויקה במלואה, מבחוץ. לרטרוספקטיבה של גרבוז ראוי לקרוא: "גרבוז דובר העברית". והרי השפה הזרה האמיתית בישראל היא העברית." אדם ברוך, מה נשמע בבית

"רק בסתירה מתגלית  תפארתו הפורה של הגורל האנושי, שאינו אלה פריצה מעבר לעצמו: בין אלם־שפתיה של החייה לבין אלם־שפתיה של האלוהים ניצבת המילה האנושית, מייחלת להידום בעצמה בהתעלות־הנפש,  בהיותה מאופלת על־ידי העין שעיוורונה נהפך בהתעלות־הנפש לרואה: עיוורון מתפעם, האי־היות־לשווא."  הרמן ברוך, מות וירגיל

"המלה ריחפה מעל היקום, ריחפה מעל האין, ריחפה מעבר לבר־ההבעה ולנמנע־ההבעה, והוא, השרוי בגעש המלה וכלוא בגעש, ריחף עם המלה, אפס, ככל שאפפה אותו יותר, ככל שהעמיק לחדור בהמייה השוטפת ונחדר בה, כן בלתי־מושגת וגדולה יותר, כבדת־משקל ורחיפה יותר נעשתה המלה, ים מרחף, אש רוחפת, כבדת־ים וקלילת־ים, ואף־על־פי־כן עוד מלה: נבצר ממנו להחזיק בה, ולא רשאי היה להחזיק בה;  בלתי־נתפשת לאין־אומר היתה לו, כי היתה מעבר לשפה." הרמן ברוך, מות וירגיל, פיסקת סיום.

* * *

"ואף־על־פי־כן עלי להאמין כי בהתפתחותי המנטלית המוקדמת היה הרבה מין הבלתי־שיגרתי – אפילו הרבה מן החריג. אצל רוב בני־האדם רק לעיתים נדירות מותירים אירועי הילדות המוקדמת רישום מוגדר על חייהם הבוגרים. הכל הופך לצל אפור –  לזכרונות קלושים ובלולים – ללקט בלתי־מובחן של תענוגות רפים ושל כאבים מתעתעים. אצלי אין זה כך. את מה שאני מוצא היום חקוק בזיכרוני בקווים חיים, עמוקים, בני־קיימא,  כמו הכתובת החרותה מתחת לדמות במדליות קרתגיות – חשתי מן־הסתם בילדותי באנרגיה של גבר." אדגר אלן פו, ויליאם וילסון.

אבן כבדה של 20 טון. מכה בראש של דג.

אולי זו אותו ברבר ששברתי את צווארו כדי להוכיח את עצמי בפני הבוגרים-"ילדי החוץ". או אותו דורבן שאיחרתי בכאב להוציאו מן המלכודת, צער שלא עובר לעולם, והרי רק למען הסקרנות הנחתי אותה, ובהשפעה רעה. או אותו תן או כלב שדרסתי. אפילו לא עצרתי, מופקרות.

החיות הם המלאכים.

הנשמה עוטפת את הגוף כמו השומן את גופו של הלוויתן.

"מאסיה הובאתי בעודי ילד"  הרמן ברוך, מות וירגיל

"בשכבר הימים נהגו להעניש את קוטל־הורו, את האיש אשר הרים יד על אביו להרגו, בהטלתו אל מצולות־ים כשהוא צרור בשק ועמו תרנגול וקוף ונחש." ג'ימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר.

"אך הגפרית הגפריתנית הבוערת בגיהינום היא החומר שנועד במיוחד לבעור לעדי־עד, בשצף־קצף שאין הפה יכול לתאר."

 ג'ימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר

* * *

"- : הו, חובת אי-חליפה של הגורל האנושי לסול בנפש חפצה את המסילה בשביל אלוהים, מסילת אי-המגודפות, מסילת הלידה-מחדש נטולת-הזמן, אשר בשאיפה אליה מתמזגים האלוהים והאדם הפדוי מאמו –" הרמן ברוך, מות וירגיל

"אפשר לומר שהודות לאינטלקטואלים האנושות עשתה את הרע במשך אלפיים שנים, אבל כיבדה את הטוב." סתירה זו הייתה אות כבוד למין האנושי, והיוותה את הסדק שדרכו יכלה הציוויליזציה לעבור ולבוא אל העולם." ג'ליין בנדה, בגידת האינטלקטואלים

ייתכן שאפשר לסכם את העריכה הטקסטואלית הארוכה הזו כמהות רעיונית המנוגדת לסגנון אמנותי :

כאפשרות למקם את הציור בתוך קשת האמנות בין סימן אמנות איכותי ובין שפה חופשית ;

כציוריות שהיא ווקטור של היבדלות, כציוריות שהיא אנלוגיה מושלמת בין הציורי לבין הספרותי.

"זו איננה מקטרת זה ציור של מקטרת." כבר לא דג וכבר לא ציפור.

היהירות זכתה במנת­־המוניטין הדרושה לה     אמיל זולא, היצירה