shay-arye gallery

21.00.11-11.00.11
(כתב הסמכה)

בקיץ 2002 פגשתי את עידן ארז בקיבוץ כברי, נוף ילדותו. רשימה זו היא פרי המפגש, המפגשים שהתקיימו ומתקיימים
עד היום. לרוב סובבים אותנו עבודות חדשות, חוסר הבנה, ויכוח, התבוננות, ניסיון לעגן, לפרש, ומעבר לזה נוצר אמון.
חברות היא דרגת האמון הגבוהה ביותר. זהו כתב ההסמכה.
(בית על הגבעה. נושמים חלודה)
תמיד חזרו ועלו "השמות" שמי, רייזמן. תמיד ביקשתי לקשור, למצוא מכנה משותף, לרצוח אב. ואחרי הרצח עידן מבקש
לצייר, ליצור דימוי, לברוא יש מאין. מדעת או שלא מדעת שהציור מצייר את עצמו תוך כדי פעילות הציור, ושפעילות זו
הכרחית לא פחות מהתוצאה הסופית. עידן לא מספר סיפור, חף ממיתוס, מאובייקט חיצוני, ממקור אור. זהו ציור ללא
ניואנסים, שנחווה כאירוע הרמטי חד פעמי החותר להבנת עצמו הנרקיסיסטית בלבד. לעתים הציור מתפקד כרישום
ורישום כציור, מיזוג בין "טעם טוב" ו"פרימיטיביות", "אלגנטיות", "טעם רע" ו"ילידות". מכווץ ומרפה בין נשגב לטריוויאלי,
בין שטח לקו, בין מסה לחלל, בין חומריות לקומפוזיציה. ציור שחון/דשן המכיל את עצמו, מבטל את עצמו. לבן מבטל-
מסתיר, מחסה, מגונן, זוכר. צבע הבד הבתולי, ההתחלתי, מכיל גם את הסוף האפשרי.
(יצור כלאיים, לא מחכה, מביא)
לעידן תודעה מעמדית. כבעל מלאכה הוא יוצר/מייצר עבודות רבות. לא מחכה, מביא, חובט את הציור אל הבד. אל בד
הפשתן המדושן הבורגני. ללא טכנולוגיה, במכחולים פשוטים ובצבע גולמי מכיל הציור מנה נזירית, יצור כלאיים. כתולדה
של זמן נוצר יצור כלאיים זה, נוכח לא נוכח. קל היה לומר "זמן זן", נוח לקבוע רליגיוזי. אני מעדיף את היציאה של עידן
לרחוב, לבן יהודה, לקצב העיר: פסולת, קירות, פרסומות, גרפיטי, ריח שומן בשר מתחלף בבושם באדם הולך, בכתם
צבע המשתנה ברעש העיר. וחזרה לסטודיו, לבד, לזמן עיכול, לפעולת הציור, ההתבוננות, המחיקה וחוזר חלילה.
(בזמן הנכון)
לעתים אני מדמה אותו לחרש הברזל המלהיט את הברזל עד שמכה בזמן הנכון ואז יש דימוי! יש ציור!

רן סגל