הטבע יפה מין הציור. החי הצומח והדומם יקרים מימנו ,בלי יכולת השוואה.
אך ,הקידמה (אותו מטוס סילון שכולנו בני ערובה שלה), השפה (שהפכה לדמגוגית). הדימוי (שהפך לסימולקרה) מתבטלים, ברגע אחד של ציור.

עידן:היי מה שלומך ? חשבתי להציע לך לאצור איתי תערוכה בנובמבר
לילית:באמת?שלך?
עידן:כן,בגדה השמאלית

עידן:אחרי האדם, החיים ימשכו , ו לציור לא תהיה כל חשיבות.
לילית:זו חשיבה נהיליסטית
והנהיליזים מבחינתי הוא אכזר
עידן אני לא ניהליסט
לילית:אבל המשפט כן
עידן:המשפט אכן היה
פשוט סתם יצא לי לכתוב לך אותו

לילית:אחרי הפגישה האחרונה שלנו עלו מחשבות על הציור שלך:
-מימד הזמן,רצף והמשכיות-נקודה מאוד מעניינת במכלול של העבודה שלך.
עידן: הרצף והזמן שייכים אחד לשני.הם מחברים בין משמעת יצרנית לאיכות רוחנית.הכמות
היא סדר יום.
ל.נאמנות למהות של הצורה,הכלאה של דימויים וצורות שמייצרים הקשר חדש.
ע.הדימויים הם לא הכלאה לדעתי אלא צורות על דרך השלילה,שלילת התוצאה על מנת למצוא
את המקורי.
ישנם גחמות ובדיחות פרטיות,קללות וגידופים,אמרות כנף ומשפטים הוגים,סמלים ודימויים,ליריות ורגש,יהירות וחוצפה עוצמה וטיפשות,זימה ויופי.הכל נזרק לתוך הבמה בהתאם למה שאני רוצה לשתף בו,והראש מחפש נקודה בה הציור מסתיים מעין נקודה מנטלית בעלת זהות ויופי
ל.כמו נזיר במנזר עם שפה פנימית ועולם אייקוני
ע.זה גם כלא.כלא כמו אצל אפלטון וחופש מחשבתי כמו אצל שפינוזה.
לילית-ישנם כמה אלמנטים של מקור ובסיס בעבודה שלך :ציור בסדרות .כל ציור מעתיק את הציור הקודם וכן קיימת חזרתיות. .הגודל הקבוע שמזכיר פריים קולנועי,אנימציה.
-הצבע מהשפופרת ,בסיסי ללא התערבות.(שולח אותי לאנדר פייטניג של האולד מאסטרס)
-אור:שבירה של האור.מונוכרומטיות שמשתמשת בטונים כשהלבן של הבד הוא מקור האור
היכולת להמנע מצבע לבן כמעט לחלוטין מפתיעה.מצד אחד זה ילדי ומהצד השני זו שליטה כמעט וירטואוזית בצבע כחומר.
ע. למעשה אלו לא סדרות אלא רצף שלם.
הגודל הקבוע, לי מרגיש אותה במה של תיאטרון. המונוכרומטיות מאפשרת שמוש בחומר שהוא הצבע עצמו,בצורה אופטימלית.השקיפות של הצבע מקבלת איכות פיזית של חומר.והמכחול מפסל את הצבע.הרקע הלבן הוא באמת מסך אור אבל הוא גם לוח,ולפעמים אני ממש משתמש בו כ חלב או כ אור..

ל. אתה מצייר בשצף קצף

ע. נסיון לייצר ציור ששומר עלי וגם שינסה לפענח קוד של ציירים ישראלים שאני מעריך
ל.באמת?זה מפתיע.מי למשל?
ע.גיל שני ,אבנר בן גל,ערן נווה,שי יחזקאלי.ציירים חזקים שאני לא מצליח לפסול.
ל.מאוד גברי
ע.נכון.
ל.מעניין-שניי זרמים
ע.עדינות מול גבריות
ל.אולי רכות
ע.רך לב.אבל זה משהו אחר.מעדיף עדינות
ל.התערוכה הקודמת היתה אזו הנבטה או צמיחה טרייה .התערוכה הזו שונה באופייה גם בגלל ההצטברות ובגלל היכולת שלך לנסח את המחשבות
ע.זה כמו רכבת מלאה דברים תלויים עליה שבמשך הנסיעה הם משתחררים לדרכם

ל.אני חושבת שאגיע אלייך שוב כשאחזור מרומא⚡️⚡️

ע.תהני ברומא. כיף לך
image.png
ל.ממתי זה?יפיוף
ע.מהתערוכה הקודמת

ע.ציורים זה גם כמו גיפים
ל.נכון,דימוי
ע.זה ציור
ל.הציורים שלך הם גם גיפים…סימונים,תמרורים
ע.אני חושב שנושא הגיפים הוא רוח התקופה,יש דבר כזה גיפים והציור יכול להתאים לתוך פונקציה כזו במקרים מסויימים ועם הלך רוח קליל.
כשאני מסתכל על גלריית תמונות באינסטגרם במיוחד על ציורים שאפשר לכנותם פוסט משהו ויש בהם תיאורים פיגורטיביים כללים,עולה מחשבה על ריבוי ואחדות ואני חושב שאצלי -להבדיל מרוח הגלריות-הריבוי הוא אחדות
ל.זה מנהל דיאלוג פנימי עם עצמו וגם חיצוני
ע.כן.זו נקודה חשובה
ל.השפה הפנימית מתקיימת ומתקשרת עם כמה מדיומים.בניהם המדיה הדיגיטלית.
הסימבוליות-אייקון
ע.כן.הארכיטיפ, המקור, הסמל יש להם סמנטיקה של עבר.אמנות מודרנית.
נהגתי להגיד ,לפיסול הישן והעכשווי גם יחד יש כריזמה של חומר,של משקל. ציור זה בד לבן עם מסגרת.
את המלך ציירו שוב ושוב, כך הפכו אותו לסמל.

ע.חשבתי על שם חדש: ״קריסת הזמן״
ל.למה בעצם קריסה?
ע.כי אנחנו חיים בזמן של מהירות והזמן יכול לקרוס כל רגע.
ל.הזמן נוכח,דברנו על זה…אני לא מרגישה את הקריסה
ע.זה לא נוכח כי אני מחזיק מעמד.הנפש לא סובלת מהירות.
הציור דורש את עצירת הזמן,זו איכות מאוד חשובה שלו.
קריסת הזמן מרחפת כמו פראנויה
ל.אלמנט הפרנוייה נמצא בציור שלך:פעולת הציור כמועדת לרדיפה ורודפת
ע.הזמן הוא מקור.הפעולה של הציור נוגעת בו.
אני עובד על דרך השלילה,זמן איכות.הזמן שעובר הוא זמן עבודה,זמן שעומד בלחצים,האינטלקט לכוד בתוך הזמן הזה,גבו אל הקיר.
קריסת הזמן,הוא מושג שמרחף מעל פעולת הציור.אויב פרטי ,נקמת הפנטזיה.

ע.איזו תערוכה דרמטית
ל.חחח למה?
ע.קריסת הזמן. זה כזה דרמטי.

עידן:ביטויי וחינוך הם שני קטבים של הציור.
אחד לא אפשרי בלי האחר.
תלמיד מתחיל, גם ילד בגן, עושה אמנות כי מלמדים אותו שזו אמנות.
פיקאסו בתערוכותיו האחרונות כבר מקיא את כל הליבידו על הבד.ושם סוף לשאלת הביטוי.

ציור זה לא דיגיטל, השאלה הסרקסטית "האם אתה מורח או מצייר?" היא כבר לא שאלה אקטואלית.
"תרבות היא פונקצייה של היבדלות", ובמקום הזה הציור הוא תרבות בעקבות כך שהוא היבדלות.

לילית:חשבתי לערוך את ההתכתבויות בנינו כטקסט לתערוכה.
עידן:רק תבדקי שאני לא כותב פאדיחות
לילית:בדוק